אני בשלב הזה שעוד לומדים להכיר את העולם האמיתי.
אחרי שעברנו והשתחררנו מאופוריית הילדות. זה השלב שערפל התמימות על סף התפוגגות מוחלטת. כל מה שנשאר אחריו זה הצד הפרקטי של החיים, כל אותם דברים שלא חושבים עליהם כשצעירים, אלו הם החיים באמת, כמו שהם, בצורה הכי גולמית וגסה.
מה הלאה, מה התפקיד שלנו במחזה הגרוטסקי הזה? האם מצופה מאיתנו לקחת את חומר הגלם הזה, חסר הצורה, שכולו כאוס ולעשות סדר בתוך כל הבלאגן?
אני שואל את זה כי אין לי חשק. אני עייף.
אני עייף כי אני מעמיד פנים שאכפת לי, אני עייף כי אני חי מתוך הכרח וחיים שכאלה מתסכלים.
אני מתוסכל וכתוצאה מכל המצב גם בחרדות וכנראה גם חווה דיכאון קטן. לפעמים אני תוהה מתי תגיע נקודת השבירה, זה רק הגיוני שתהיה כזאת. אני נוטה לחשוב מחשבות שכאלה, בכלל הראש שלי מאוד מורבידי וחרדתי. זה בטח הגנים היהודים, חייבת להיות היפוכונדריה קטנה.
ישנם תרבויות המאמינות שהמוות הוא חלק טבעי מגלגל החיים ולא צריך לפחד ממנו, אלא לקבל אותו. אני חושב על המוות, כל הזמן, כל היום, בדרך כזו או אחרת, עקיפה או ישירה. זו אובססיה לא בריאה. לאור העובדה שלחיים יש נקודת סיום העליתי מספר תהיות לאורך חיי כמתבגר. ואולי השאלה הגדולה ביותר היתה "לשם מה כל זה טוב?”.
אז מה הבעיה אתם שואלים? אין בעיה. זו לא בעיה. זה העניין כמו שהוא וזה המצב. יש אנשים עם בעיות אמיתיות בחיים, מי אני בכלל? עוד צעיר אבוד שחווה משבר קיומי, האבסורד העיף לי סטירה. “גם זה יעבור" הם אמרו, אלו הם החיים, עוד משבר, עוד בור ומכשול בדרך.
בדרך לאן?
המסע הזה אמור לעניין אותי? מה אני מרוויח ולאן הדרך תוביל אותי? זה מחזיר אותי אל הרגע בו המוות נכנסה אל התמונה כמה פסקאות קודם. בספרו "מוות לסירוגין" סאראמאגו מתייחס למוות כנקבה, אהבתי את הרעיון ואימצתי אותו. המוות והמין הנשי בהחלט קשורים זה בזה בדרך לא מאוד מסתורית ומטריפת חושים. כי אם יש סיבה מספיק טובה לקום בבוקר היא ההזדמנות להכיר אשה. ובכל זאת, לא על זה אני מדבר, לפחות לא כרגע.
יש לי משהו שהייתי רוצה לשתף בו את הנייר הלבן. לא שאני שחושב שיש סיבה טובה לקרוא את זה, זה בטח לא יועיל, אבל זו דרכי שלי לשחרר קצת. אני בסהכ רוצה לכתוב, לפרוק וכנראה שאין לזה שום משמעות. לדבר אני לא כל כך אוהב, טוב זה גם לא כל כך נכון. זה תלוי על מה ותלוי עם מי. ובכל זאת, לרוב, אני כן מעדיף לשתוק.
היום חלפו עשרים ושישה חורפים, זה אולי לא הרבה אבל עבורי זה בטח לא מעט ואולי גם יותר מידי.
כמו בכל שנה היום הוא יום חורפי. התעוררתי והמשכתי להתכרבל מתחת לשמיכת הצמר עוד כמה רגעים לפני שקמתי מהמיטה, חשבתי שאני מעדיף להישאר תחת השמיכה אבל היו תוכניות ולא רציתי להבריז לדותן.
קמתי ופתחתי את החלון. גלגלתי סיגריה, הדלקתי ושאפתי עמוקות.
“להבריז לדותן". “זה היום שלי", לא? זה מה שאומרים. אני אמור לקום מהמיטה ולשלוף את החיוך מתוך כל הבלאגן שבארון, הוא בטח מקומט ומסריח מחוסר שימוש והיעדר שמש, לא בטוח שאמצא אותו.
זו בהחלט המוסכמה החברתית. ביום הזה חוגגים, שמחים. לכאורה זה עניין פשוט, הרי כולם עושים את זה. הגיוני שכולם באמת שמחים? למה אני לא מצליח? מה הופך את היום הזה למיוחד? יכל להיות שהבעיה אצלי… בעצם אני כמעט בטוח שאני הבעיה.
העפתי מבט בפלאפון, שיחה שלא נענתה וכמה הודעות.
התקשרתי לדותן. “מזל טוב ילד, חוגגים לך היום".
ריח הגשם עמד באוויר. בחדר עמד ריח של טבק. יכלתי להמשיך לעמוד ולהשקיף החוצה מהחלון. רציתי לומר שאני מעדיף להישאר בבית ודותן המשיך, כאילו וידע על מה אני חושב, “נפגשים אצלי, תגיע".
דותן השאיר לי מפתח בארון החשמל. נסעתי באוטובוס לתא ולפני שהמשכתי לדירה עצרתי בחנות לאביזרי עישון. חנות קטנה ופינתית בקינג גורג ושם אני קונה לא רק ציוד עישון אלא גם ספרים. בטח תרומה של אישה מבוגרת כלשהי. מידי פעם, כשאני באיזור, אני אוהב להיכנס ולבדוק אולי קיבלו ספרים חדשים. לאחר חיפוש מהיר שלפתי שניים מערימות הספרים שמתחת לקופה ושילמתי למוכר שאמר, "מי שקונה ספר בעשרה שקלים נכנס להגרלה. המנצח מקבל את הבאנג הזה", הוא הצביע על הבאנג שעל הדלפק.
אמרתי לו שאני שונא את המכשיר הזה ויצאתי מהחנות עם מתנת יומולדת.
נכנסתי אל הדירה.
התיישבתי על הספה ולוסי באה לקראתי, שמחה וחסרת דאגות. הבאתי לה חטיף. היא מטה את הראש בתנועה חדה ומהירה לכיוון הדלת, היא רוצה טיול. זה בטח כיף להיות כלב. אין צרות ולא צריך לחשוב הרבה. קערה מלאה באוכל, חטיפים טעימים, טיולים לריקון וניקוי הגוף ומלא תשומת לב. זה הכל. מתכון לחיים מושלמים. כשאתה כלב...
על השולחן צנצנת מלאה פרחים ירוקים ויפים. אני מסטול.
דותן נכנס. הוא התיישב ושחרר אנחה כבדה. “אני מתקלח ויוצאים, תגלגל משהו".
שתינו קצת, התמסטלנו והמשכנו לבר של חבר. שם עשינו אותו הדבר. ובין משקה לגוינט פתאום חשבתי שזו השגרה שלי כבר שנים ולמה שתהיה שונה היום או מיוחדת ובעלת משמעות רק מפני שנולדתי לפני עשרים ושש שנים. מה מיוחד היום? מה אני חוגג. אני במקום לא כל כך טוב בחיים ובטח שאין לי סיבה מספיק טובה לחגוג, אחרים סביבי כבר מתחילים לאבד תקווה ואולי בצדק, ממש לא אכפת לי. חלקם גם דרמטיים מידי אבל הם לא כל כך רחוקים מהמציאות. כדאי לקבור את כל הציפיות שלהם ממני כבר מעכשיו.
האמת, אם להיות כן, ואולי כדאי על מנת לשמור על טיפה של אותנטיות, אני מרגיש בודד עוד יותר היום. אני עצוב. אוקיי, אני לא בן אדם שמח במיוחד. קראתי היום משפט בספר, “הוא טיפוס עצוב שנועד לשמוח". אני טיפוס עצוב. אבל מי אמר שנועדתי לשמוח? מי הבטיח לי אושר? אף אחד. האם זה חלק מהעסקה? עד כמה שזכור לי אני פשוט הגעתי. יום אחד זה קרה, יצאתי אל העולם, אני לא זוכר שחתמתי על חוזה ואף אחד לא שאל אותי או התעניין בצד שלי ובמה שיש לי לומר.
עשרים וששה חורפים אחרי, ומה השתנה? אני יותר עייף, יותר מתוסכל ואני מרגיש שאני בבריחה תמידית, ממה לעזאזל אני בורח? אני מפחד ומתפוצץ לי הראש.
אמא לא התקשרה, גם לא שלחה הודעה.
היא בטח כועסת או פגועה בדרך כלשהי. היחסים שלנו עלו על שרטון. היא כל יום מוצאת משהו חדש לכעוס עליו או להתאכזב בגללו. ולי נמאס לנסות ולעמוד בציפיות שלה או לחיות כדי לרצות אותה. מצד שני אני גם לא אוהב את רגשות האשם שמציפים אותי, המלכודת היהודית הזאת היא אכזרית ומדכאת. ובכל זאת היא לא מצליחה להבין אותי ואני גם לא משתף אז נוצר מצב בלתי נסבל בו אני פוגע בה לא בכוונה וכתוצאה מכך פוגע בעצמי כי אני מרגיש חרא.
לא הרבה שלחו הודעות או התקשרו לאחל מזל טוב.
חזרתי הביתה.
נשכבתי על המיטה והמשכתי לחשוב על היום שעבר, על העתיד שלי, על כמה דפוק ושבור אני, על ההורים ועל ציפיות, על הזמן שעובר ועל בדידות ומוות, חשבתי כמה פשוט יהיה למות, איך זה יפתור כל כך הרבה בעיות. ואז חשבתי כמה מגוחך אני שאלו הדברים עליהם אני חושב ביום כל כך "מיוחד". קמתי מהמיטה ופתחתי את החלון, טפטוף קל ירד, הקשבתי לטיפות פוגעות בקרקע והתמסרתי לקור הנעים ולריח הגשם. אני אוהב חורף. גלגלתי סיגריה ועישנתי את מה שנשאר מהיום המיותר הזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
