כלום לא זכור לי מהסתו ההוא. לא איך הרגשתי, לא מה חשבתי. חשבתי? לא בטוח. כשאני מנסה להעלות את אותה תקופה בזכרוני – אני מקבלת רק רעש לבן. אני זוכרת הרגשת קפאון, כאילו ישבתי על קרחון, צפיתי בגדה המתרחקת ממני וצפיתי למוות.
מה הייתי עושה אם יום אחד היה מתברר לי שמישהו יקר לי מחיי עומד למות? לא יודעת. הייתי שם אבל אני לא יודעת. הרופאים עשו בדיקות והיו בטוחים. אני זוכרת את הרופא שאישפז אותו משכנע אותי שזה בטוח. "את יודעת" הוא אמר "עשינו ישיבת צוות. 22 רופאים – ומנהל המחלקה, שהוא מומחה בעל שם - חיוו את דעתם. פה אחד. לא יכול להיות משהו אחר".
ואני מה אני עשיתי? כלום. נראה כאילו לא הבנתי את הדיבורים. לא שאלתי שאלות למרות שהתקוממתי בתוכי נגד המסקנה הזאת שהיתה כל כך בטוחה. ונגד החביבות הזאת שלקחה בחשבון שהם מדברים עם לא-רופאה: "אנחנו מבינים מה את מרגישה. ", הם אמרו באמפטייה, בחביבות "אבל יש היום המון מה לעשות ואפשר לטפל. נכון שהסוג הזה קטלני במיוחד, אבל אנחנו מומחים. נטפל.סמכו עלינו." אני לא זוכרת שחשבתי שזה לא יכול להיות נכון. אני לא זוכרת שחיפשתי לעשות משהו. אני זוכרת את הקיפאון ואת חוסר המחשבה המוחלט. אני זוכרת את בית החולים ואת מדידת הצעדים במסדרונות בהליכה בלתי פוסקת. אני זוכרת חוסר אונים מוחלט כשאין מה לעשות, אנשי צוות עסוקים, מכירים בני משפחה שבורים והמומים, כבר ראו אלפים כאלה. ואני זוכרת את הנימה המוחלטת והחד משמעית בה הם דיברו על "הפרוגנוזה".
זה ארך מספר ימים. נצח במונחים של חיי. ואז זה הגיע. מישהו שאל "האם תסכימו להעביר אותו לבית חולים אחר?" ואני אפילו לא לקחתי לעצמי זמן שאיפת אוויר כדי לשקול ואמרתי "כן! כן! כן!" אז התחילה סחרחורת. רופאים הגיעו בזה אחר זה לברר למה, הזהירו מהסכנות המיידיות שבהעברה, הטיפול שלו יתעכב, אמרו. אולי בבית החולים ההוא לא יבינו מיד מה זה... עיכבו פה ושם, נעלבו קצת "אנחנו לא פחות מיומנים! " השקיעו זמן ותשומת לב בחיבור הסיכום שיגיע לבית החולים השני, שלא יבייש אותם. נסיעה קצרצרה ואנחנו במקום אחר. ופתאום תקווה.
זו היתה אבחנה שגוייה. כזאת שמתבססת על "פה אחד". כמו חבר מנהלים נאמן, המצביע עם היו"ר. מישהו כבר אמר "אם יש לך פטיש, כל בעיה נראית לך מסמר". ורק יום אחד של חיים עוד נותר לנו, כשעברנו. הטיפול בבית החולים החדש הציל את חייו ולולא הצלקות (שלו בגוף, שלי בנשמה) לא היה נותר זכר מהסיפור. לפעמים אני מנסה(?) להיזכר בפרטים, ולא זוכרת כלום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
