הם מבולבלים, ולבטח גם נסערים
איש אינו מבין ויודע מה מתחולל בראשם ואולי גם בנפשם
הם יוצאים בבוקר מביתם החם והאוהב, מיד מלטפת, מבט נוגה
הם כבר מבינים את המילים "אני אוהבת אותך"
והנה, עוד רגע, הם ייכנסו אל מציאות אחרת, אל ידיהן הארוכות של אותן מפלצות
מפלצות שתוקפות אותם, את הקללות הם אינם מבינים, את הטון הגבוה וכועס הם מרגישים
"מתיי אמא תגיע?" הם בטח שואלים את עצמם
אבל קולם לא נשמע
המילים לא יוצאות....הם עודם קטנים, הם אינם יכולים את עצמם לבטא
חבילת מגבון מתעופפת לראשם, הם המומים, מנסים לברוח ולנוס על נפשם
הם בטח תוהים אם זה בלון? הרי בלון מתעופף לו הם יודעים.
אבא מנפח להם תמיד את הבלונים והם מאושרים
והמגב? אוי המגב, אשר שינה את ייעודו בחייו, רגע....חכי אל תכי אותי
אמא את הרצפה שוטפת עם מגב ולא את הגב
הם אוכלים מהרצפה, אבל....גם בגן החיות אוכלים מהרצפה או שלא?
הם מבולבלים אבא ואמא האכילו קופים
האם גם אנחנו בעלי חיים הם תוהים?
הנה אמא הגיעה אל הגן, זורחת משמחה, רצה בזרועות פתוחות אל בנה, והילד הקט תוהה בליבו
האם הסיוט נגמר? כן חמוד עד מחר....
הנה הבוקר מגיע, הדמעות זולגות, אמא מלטפת את הראש
"מה יש חמוד למה אתה בוכה" היא שואלת בחום
הבכי מתגבר....הנה השער, הנה המפלצת כן זוהי שתוקפת גם בחלומות, בסיוטים....בידיים שלה הם
נותרים, חסרי ישע, חסרי אונים
לנעליים יש תפקיד חשוב הם יודעים, עם הנעליים אנחנו מטיילים והולכים
אמא לא מרשה להיות בחוץ בלי נעליים שלא ניפצע בכפות הרגליים
רגע....ממתיי הנעליים יודעות להכות?
אוי זה כואב...לחטוף נעל בכתף
את הקירות בבית התמונות מקשטות, שניה...הכיסא זז מהר
הם נצמדים אל הקיר עכשיו תורם לקשט את הקיר
בערב אבא את אמא שואל "ראית את הסימן על הגב שלו?"
"לא" עונה אמא ומצלצלת מיד למפלצת...כן אותה אחת שאת הסימן עשתה
"אוי כן הוא קיבל מכה מהכיסא" עונה המפלצת בטון מתקתק
אמא נרגעת, אבא לא
הוא מתקין מצלמה, והזוועה נגלית לכולם
הנה המפלצות
הנה הרשעיות
הן אלה שאיבדו כל צלם של אנוש
לו יכולנו לדבר היינו שואלים רק שאלה אחת:
למה פגעתן בנו כל כך?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה