שוב לילה

ואני שוב בוכה, כי שוב לילה, ושוב זכרונות,
ושוב אני יושב כאן וחושב על דברים שיכלו להיות.

וחושב עליה, ועל כל מה שאני כל כך אוהב,
וחושב על כל הטוב, ושוב ושוב נשבר הלב

אני מתחרפן מאהבה, אני בוכה מתוך מחסור,
אני לא מבין את עצמי ולא יודע לעצור

אני רוצה אותה, אני רוצה אותה קרוב,
ולא כותב לה, כי לא יצא מזה שום טוב,
ושוב כותב לך, כי כולם כבר ישנים,
ואני יושב, ובוכה, ונזכר, ולא מחלים

דווקא מעומק הכאב
הפחד והחשש, צריך לפנות. לכתוב. לנסות שוב.
או להרפות. לגמרי.
וזאת למנוע חרטה בעתיד.
ואני מגייס את דן אריאלי להסבר :

"..אנחנו מתחרטים כל הזמן. על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו.
אבל מי מהחרטות הללו גרועה יותר?
מחקרים מצאו תשובה מפתיעה:
כשאנחנו מסתכלים על זה כרגע – הרבה יותר כואב לנו על דברים שעשינו.
אבל כשמסתכלים על זה בעתיד הרחוק, ממרחק הזמן והניסיון –
אנחנו מתחרטים הרבה יותר על הדברים שלא עשינו "

אם אתה יכול, קח אותן.

בנימה אישית, כל תהום סופה להעלות, לגאוש ולהגיע לשיא. ובדיוק בנקודה זו, היא נגמרת, נעלמת.
עד אז.. פשוט תכאב אבל תמשיך לחיות, החיות תקדם אותך הלאה.

פורומים›סיפור שכתבתי›שוב לילה

פעל פן תתחרט

שלמה היקר היטיב להתנסח במילים חכמות מאוד,