לקחתי מספר, הייתי היחידה בתור לבית מרקחת של מכבי. המספר 328 לעמדה מס' 1. היי רגע אמרתי לי בראש , לא הספקתי לקחת עדיין כלום מהמדף. הקול רדף אותי שוב, " מספר 328 לעמדה מס' 1". מלחיצים אמרתי לעצמי, הרוקחת בחיוך ענק ושיניים צחורות, לבושה מכף רגל ועד ראש חייכה "בואי אני אעזור לך, מה את צריכה"? "מחפשת חומר לכינים לבתי עניתי". והיא בחיוניות שלא הייתה מביישת את עוצלי גוצלי אמרה "בואי נחפש ביחד, מי שיימצא הוא המנצח". במהירות חיפשנו בין כל המדפים והגענו ביחד למדף של התכשירים. "אני ניצחתי שאגה בחיוך".
חייכתי, וגם היא. הלבביות יצאה ממנה והלאה, היא פשוט קרנה. הגענו לקופה במהירות ואז אמרה "אז אין פרסים למנצחים"? אמרתי לה שבפעם הבאה שאבוא נתחרה שוב, היא אמרה שהיא מחליפה מקום של חברה והגיעה מירושלים ליום אחד. איחלנו שלום אחת לשנייה עם חיוכים מפה לאוזן ויום נפלא ויצאתי. לא יכולתי להשתחרר מהלבביות והשרותיות הנפלאה ומהאישיות של הרוקחת הערבייה. מיד עלו לי כל "הדחקות" והצחוקים בקומדיות וסאטירות על הרוקחות הערביות. אבל פה היה עוד משהו, הרגשתי צביטה בלב שערבים רעים עושים שרות רע לערבים טובים. ואיך אני כמו כולם מקטלגת אנשים במיידית כשאני רואה אישה עם בורקה מכף רגל ועד ראש. מיד עולים לי סרטים בראש. וישראלי ממוצע כמוני, איפה בכלל פוגש ערבים ישראלים או כל ערבים כל שהם אם לא בחדשות בטלווזיה וברדיו?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה