הדבר האהוב עליי בעבודה בתור מוכרת בחנות ספרים הוא לקרוא את הסיפורים שמגיעים אלינו לחנות. אני מתכוונת לאנשים, כמובן. אני אוהבת לצפות בהם מהצד, ולנסות לנחש מה הסיפור של כל אחד מהם. אחר כך, אני מנסה להבין איזה סיפור הם יאהבו לקרוא.
ופתאום בין כל האנשים אני רואה אותו - יובל, החבר הראשון שלי. והידיים שלי רעדו והלב דפק למרות שאין בזה היגיון, הרי היינו בני 17 וכל כך תמימים. מה ידענו על החיים האלה בכלל. מה ידענו על אהבה. כולה חברות של נעורים.
אבל האמת היא שאף פעם לא היינו בני 17. תמיד צחקנו על זה שכל יום אנחנו קמים ומתחזים לבני נוער, אבל הנפש שלנו כבר בוגרת. בתוכי, הייתי בת 30. הוא היה בן 35.
מה כבר ידענו אז.
***
הקשר שלנו היה עמוק ומשמעותי ומפרה, בהחלט לא קשר טיפוסי של גיל 17. בנינו מגדלים פורחים באוויר, אבל בכולם חיינו יחד. שידרנו על אותו גל, והתדר שלנו היה מכוון לתחנה אחת - לחוות יחד את המסע הזה שנקרא החיים. פתאום התחלתי לחשוב שלהתארס בגיל 18 זה לא אופטימלי רק אם את מאורסת למישהו שהוא לא יובל.
והיום הוא קנה ממני את הארי פוטר החמישי. כמובן שעטיתי ארשת אדישה ומחויכת, אמרתי שלום מנומס ושאלתי מה הוא עושה בחיים. הוא ענה שהוא עדיין לומד בישיבה, ואמרתי לעצמי שזה לא מפתיע. הרי הוא נראה אפילו יותר דוס ממה שהוא היה אז - עם זקן וציציות משתלשלות.
אתה יודע, יובל? רציתי לשאול אותך "תגיד, אתה עדיין שם מתחת למעטפת הזאת? נשאר משהו ממנו, מיובל הנער שאהבתי? אתה יודע שאני לא חושבת עליך הרבה, אבל עדיין מחשיבה אותך כקשר הכי משמעותי שהיה לי? שעדיין לא מצאתי אף איש ששידר איתי על אותו גל כמוך? ולמה בעצם אתה קונה עוד עותק של הארי פוטר, הרי יש לך את כל הסדרה בבית וקראת כל ספר עשרים פעם?"
אבל יצא לי רק "אז לחלק את זה לתשלומים?"
**
"תבל זו רבה ודרכים בה רב,
נפגשות לדק נפרדות לעד
מבקש אדם אך כושלות רגליו
לא יוכל למצוא את אשר אבד"
(מתוך "זמר נוגה" לרחל)
ופתאום בין כל האנשים אני רואה אותו - יובל, החבר הראשון שלי. והידיים שלי רעדו והלב דפק למרות שאין בזה היגיון, הרי היינו בני 17 וכל כך תמימים. מה ידענו על החיים האלה בכלל. מה ידענו על אהבה. כולה חברות של נעורים.
אבל האמת היא שאף פעם לא היינו בני 17. תמיד צחקנו על זה שכל יום אנחנו קמים ומתחזים לבני נוער, אבל הנפש שלנו כבר בוגרת. בתוכי, הייתי בת 30. הוא היה בן 35.
מה כבר ידענו אז.
***
הקשר שלנו היה עמוק ומשמעותי ומפרה, בהחלט לא קשר טיפוסי של גיל 17. בנינו מגדלים פורחים באוויר, אבל בכולם חיינו יחד. שידרנו על אותו גל, והתדר שלנו היה מכוון לתחנה אחת - לחוות יחד את המסע הזה שנקרא החיים. פתאום התחלתי לחשוב שלהתארס בגיל 18 זה לא אופטימלי רק אם את מאורסת למישהו שהוא לא יובל.
והיום הוא קנה ממני את הארי פוטר החמישי. כמובן שעטיתי ארשת אדישה ומחויכת, אמרתי שלום מנומס ושאלתי מה הוא עושה בחיים. הוא ענה שהוא עדיין לומד בישיבה, ואמרתי לעצמי שזה לא מפתיע. הרי הוא נראה אפילו יותר דוס ממה שהוא היה אז - עם זקן וציציות משתלשלות.
אתה יודע, יובל? רציתי לשאול אותך "תגיד, אתה עדיין שם מתחת למעטפת הזאת? נשאר משהו ממנו, מיובל הנער שאהבתי? אתה יודע שאני לא חושבת עליך הרבה, אבל עדיין מחשיבה אותך כקשר הכי משמעותי שהיה לי? שעדיין לא מצאתי אף איש ששידר איתי על אותו גל כמוך? ולמה בעצם אתה קונה עוד עותק של הארי פוטר, הרי יש לך את כל הסדרה בבית וקראת כל ספר עשרים פעם?"
אבל יצא לי רק "אז לחלק את זה לתשלומים?"
**
"תבל זו רבה ודרכים בה רב,
נפגשות לדק נפרדות לעד
מבקש אדם אך כושלות רגליו
לא יוכל למצוא את אשר אבד"
(מתוך "זמר נוגה" לרחל)