קשה מאוד להרדם. מאוד קשה. המיטה גדולה מדי והלב שלי ריק.
אני מסתכלת מסביב בקובייה השחורה שמקיפה אותי. הדבר היחיד שמאיר את החדר זה האור הכחול של המזגן. אור כחול כזה כמו ירח. אז אני מתחילה לדמיין.
אני מדמיינת שהשמיים פתוחים לרווחה. אני נושמת עמוק והחזה שלי מתרחב. אני באוויר הפתוח. אני שוכבת על דשא רך וחלק ורטוב מעט, כמו הדשא הגדול בקיבוץ מול המזכירות.
אני פורסת את הידיים שלי ככה לצדדים הכי רחב שאני יכולה והתקרה שלי מתמלאת כוכבים קטנים ונוצצים. אני יודעת שבקרוב מאוד הממטרות יפתחו אז אני מתרפקת על הרגע הזה.
אני מרגישה את הרוח הקרה על הפנים המזיעות שלי, מלטפת אותי.
אז אני מדמיינת.
אני מדמיינת שזה אתה מעביר על האף שלי את האצבעות שלך בעדינות כזאת, יורד עם האבצע עד הסנטר וחוזר חלילה.
זה נעים, תמשיך בבקשה.
תוך כדי הליטוף אתה מסביר לי את הכוכבים, שאני עדה כרגע לרגע מופלא כי הכוכבים ומהירות האור, ההסבר שלך מעט מטושטש בזיכרון שלי אז תסלח לי שאני לא באמת זוכרת.
אבל איך שהסברת את זה גרם לי להעריץ אותך. ואיך שהשפתיים שלך זזו לאט ממש כשדיברת גרמו לכל מילה להשמע כמו מדע מדוייק. והשיער שלך הבריק באור של הירח ונראית כמו כוכב קולנוע.
מצחיק כי בפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי שאתה די מכוער. אבל בזיכרון שלי אתה יפה כל כך.
"תוריד את המשקפיים האלה אני רוצה לראות את העיניים שלך".
"אבל את עם עיניים עצומות גם ככה".
"טוב, לא חשוב".
אתה מחכה בדיוק דקה ומוריד. נשארתי עם עיניים עצומות אבל ידעתי שהורדת.
סיפרתי לך סיפורים על הילדות שלי. סיפרתי לך סיפורים של זכרונות המדשאה הגדולה הזאת. סיפרתי על משחקי מחבואים, תופסת-צבעים והכי חשוב משחק הדגל.
סיפרתי לך שהיית אחראית על הטווסים בפינת חי וכמה בושות הכלב שלי היה עושה כשהיה חוזר כל יום עם תרנגולת בפה שלו לארוחת ערב.
צחקת. צחוק גדול ורחב ומתגלגל. נישקת אותי על המצח.
"נשיקה על המצח אומרת שאני אשאר איתך לנצח" אמרת.
נשמתי עמוק פנימה. כאילו ניסיתי לחרוט את הרגע הזה בתוך הלב שלי שאם אי פעם תשכח שאמרת את זה תהיה לי הוכחה.
החזקנו ידיים והסתכלנו למעלה. רציתי כל כך שתנשק אותי בכל הגוף, לא רק במצח.
שתבטיח לי הבטחות גדולות. כשגם שהממטרות יפתחו לא תעזוב לי את היד.
סיפרת לי סיפורי גבורה על צב שהצלת, או נמלה.
סיפרת שבפעם הראשונה שנפלה לך שן הפיה הביאה לך מכונית משטרה עם אורות אמיתיים.
סיפרת שאתה מתגעגע לאגם וכל כך מבאס שהוא מת.
כוכב נפל! ידעתי בדיוק מה אני רוצה לבקש.
ואז המזגן צפצץ, עבר למצב השהייה. הכוכבים בשמיים נעלמו כלא היו ואור הירח התחלף בנקודה כחולה בחדר.
כבר לא הרגשתי דשא גדול שעוטף אותי וכבר לא הרגשתי אותך.
רק מיטה גדולה מדי, ולב. ריק מדי.
© כל הזכויות שמורות
אני מסתכלת מסביב בקובייה השחורה שמקיפה אותי. הדבר היחיד שמאיר את החדר זה האור הכחול של המזגן. אור כחול כזה כמו ירח. אז אני מתחילה לדמיין.
אני מדמיינת שהשמיים פתוחים לרווחה. אני נושמת עמוק והחזה שלי מתרחב. אני באוויר הפתוח. אני שוכבת על דשא רך וחלק ורטוב מעט, כמו הדשא הגדול בקיבוץ מול המזכירות.
אני פורסת את הידיים שלי ככה לצדדים הכי רחב שאני יכולה והתקרה שלי מתמלאת כוכבים קטנים ונוצצים. אני יודעת שבקרוב מאוד הממטרות יפתחו אז אני מתרפקת על הרגע הזה.
אני מרגישה את הרוח הקרה על הפנים המזיעות שלי, מלטפת אותי.
אז אני מדמיינת.
אני מדמיינת שזה אתה מעביר על האף שלי את האצבעות שלך בעדינות כזאת, יורד עם האבצע עד הסנטר וחוזר חלילה.
זה נעים, תמשיך בבקשה.
תוך כדי הליטוף אתה מסביר לי את הכוכבים, שאני עדה כרגע לרגע מופלא כי הכוכבים ומהירות האור, ההסבר שלך מעט מטושטש בזיכרון שלי אז תסלח לי שאני לא באמת זוכרת.
אבל איך שהסברת את זה גרם לי להעריץ אותך. ואיך שהשפתיים שלך זזו לאט ממש כשדיברת גרמו לכל מילה להשמע כמו מדע מדוייק. והשיער שלך הבריק באור של הירח ונראית כמו כוכב קולנוע.
מצחיק כי בפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי שאתה די מכוער. אבל בזיכרון שלי אתה יפה כל כך.
"תוריד את המשקפיים האלה אני רוצה לראות את העיניים שלך".
"אבל את עם עיניים עצומות גם ככה".
"טוב, לא חשוב".
אתה מחכה בדיוק דקה ומוריד. נשארתי עם עיניים עצומות אבל ידעתי שהורדת.
סיפרתי לך סיפורים על הילדות שלי. סיפרתי לך סיפורים של זכרונות המדשאה הגדולה הזאת. סיפרתי על משחקי מחבואים, תופסת-צבעים והכי חשוב משחק הדגל.
סיפרתי לך שהיית אחראית על הטווסים בפינת חי וכמה בושות הכלב שלי היה עושה כשהיה חוזר כל יום עם תרנגולת בפה שלו לארוחת ערב.
צחקת. צחוק גדול ורחב ומתגלגל. נישקת אותי על המצח.
"נשיקה על המצח אומרת שאני אשאר איתך לנצח" אמרת.
נשמתי עמוק פנימה. כאילו ניסיתי לחרוט את הרגע הזה בתוך הלב שלי שאם אי פעם תשכח שאמרת את זה תהיה לי הוכחה.
החזקנו ידיים והסתכלנו למעלה. רציתי כל כך שתנשק אותי בכל הגוף, לא רק במצח.
שתבטיח לי הבטחות גדולות. כשגם שהממטרות יפתחו לא תעזוב לי את היד.
סיפרת לי סיפורי גבורה על צב שהצלת, או נמלה.
סיפרת שבפעם הראשונה שנפלה לך שן הפיה הביאה לך מכונית משטרה עם אורות אמיתיים.
סיפרת שאתה מתגעגע לאגם וכל כך מבאס שהוא מת.
כוכב נפל! ידעתי בדיוק מה אני רוצה לבקש.
ואז המזגן צפצץ, עבר למצב השהייה. הכוכבים בשמיים נעלמו כלא היו ואור הירח התחלף בנקודה כחולה בחדר.
כבר לא הרגשתי דשא גדול שעוטף אותי וכבר לא הרגשתי אותך.
רק מיטה גדולה מדי, ולב. ריק מדי.
© כל הזכויות שמורות