Thisismaayan

Thisismaayan

בת 29 מיפעת




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני חודשיים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של Thisismaayan


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת זאת שטות מחורבנת.
כשאתה אומר לי שאתה רוצה שיהיה לי טוב
זה מחלק את הלב שלי ל7/8 כי זה הכי באופנה עכשיו.
ואני אקנה את המכנס הזה ואסתובב איתו בנחלה הלוך וחזור יום ולילה רק למקרה שתעבור.
וכשתעבור אהיה הכי קול
לא אתרגש
לא אחסיר פעימה
וכעבור שתי דקות כשנסיים לשחק את המשחק הזה ואתה תרד לכיוון הים ואני לכיוון המקלחת המשותפת שכבר לא תהיה לנו
שם נזכר
שאתה רצית מרחבים פתוחים
ואני רציתי שנסגר יחד ב4 קירות
אתה רצית מצב טיסה
ואני רצית בית.
אתה רצית הכל חוץ מאותי
ואני רוצה פשוט להיות. רק איתך. כל הזמן.
אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת זאת שטות מחורבנת, כי אז הוא הולך.
הלך בשדות. ולא שב אליי, הלך לשדות אחרות.
נכתב לפני חודשיים
כשקולות מכונת ההנשמה ברקע אני משחילה את כף ידי מתחת לכף היד הגדולה שלך. כף היד שפעם הייתה מרימה אותי על אצבע אחת היום שמוטה וריקה מחיים.
אתה מבקש שאזיז אותה מעט שמאלה. אני מזיזה ומלטפת כאילו אומרת לך שזה בסדר ושאני אוהבת.
אתה מונח על הכורסה שלך עטוף בכריות מכל כיוון. כרית לראש, לגב, לרגליים, שתי כריות שתומכות בכתפיים שלך ועוד כרית בצד של הישבן. סך הכל 8 כריות.
פעם רק הייתי מחכה שתשב איתי קצת, שתשאל אותי סתם שאלות כמו האם מכונת הכביסה שהבאת לי עובדת כמו שצריך ואיך הקומקום החשמלי שהבאת לי מהחבילות שהיית מכין לחיילים שלך ותמיד שם בצד איזה מוצר חשמלי רק למקרה שאצטרך.
ולא היינו נכנסים לעומק, אף פעם. וזה היה בסדר מבחינתי.
היום כשאני נכנסת בדלת של הבית כבר הדמעה זולגת מקצה העין השמאלית שלך. תמיד השמאלית ראשונה, אחר כל גם ימין מצטרפת. אני מלטפת את הראש המאפיר שלך שמדי שבוע נהיה קצת יותר אפור וכבר לא באתי איזה חודש אז איך השיער שלך עכשיו?
״את נורא יפה״ אתה מזיז את השפתיים ואני רק חולמת לשמוע שוב את הקול העבה והבלתי ניתן להתעלמות שלך שוב. הקול ששר לי אלתרמן לפני השינה וסיפר לי סיפורים על מעשי קונדס שלך ושל דני. הכי אני זוכרת שדחפתם פלפל חריף לסוס מהארווה של הקיבוץ כי רציתם שהוא ידהר יותר מהר. והוא דהר. אוהומאיך שהוא דהר.
וכשהמצאת לי את ״ לאן תסע לתחנה ומה תביא לי מתנה קמח קמח קמח סולת דיו דיו דיו״״, ומכיתה א הייתה הורה מלווה בטיולים עד שזה כבר נהיה מביך ואז לקחת אותי לתיכון בעפולה שאלמד תאטרון וכשאמא הייתה בהודו היית מגיע לכל ההצגות שלי ומתקשר אלי בשישי ב9:00 בבוקר ואומר לי שהכנת את התרנגולות ושאתה שם אותם בתנור ואני אמרתי לך: ״אבא, 9:00 בבוקר עכשיו אם תשים את התרנגולות הם יתייבשו עד הערב״ והייתי כועסת עליך שבכלל העזת להעיר אותי.
ועוד בשביל תרנגולות.
ועכשיו אתה לא עושה כלום. נמסת בגוף של עצמך ואתה כלוא. אין דרך יציאה.
אתה לא יכול לזוז אפילו מילימטר.
ואתה לא יכול לגרד באוזן או לחטט באף.
וצריך להחליף לך ולקלח אותך.
אתה תינוק, וגם אני. ואני רוצה בחזרה את אבא שלי
מישהו ראה אותו ויכול למסור לו שאני מחפשת אותו?
נכתב לפני 4 חודשים
קשה מאוד להרדם. מאוד קשה. המיטה גדולה מדי והלב שלי ריק.
אני מסתכלת מסביב בקובייה השחורה שמקיפה אותי. הדבר היחיד שמאיר את החדר זה האור הכחול של המזגן. אור כחול כזה כמו ירח. אז אני מתחילה לדמיין.
אני מדמיינת שהשמיים פתוחים לרווחה. אני נושמת עמוק והחזה שלי מתרחב. אני באוויר הפתוח. אני שוכבת על דשא רך וחלק ורטוב מעט, כמו הדשא הגדול בקיבוץ מול המזכירות.
אני פורסת את הידיים שלי ככה לצדדים הכי רחב שאני יכולה והתקרה שלי מתמלאת כוכבים קטנים ונוצצים. אני יודעת שבקרוב מאוד הממטרות יפתחו אז אני מתרפקת על הרגע הזה.
אני מרגישה את הרוח הקרה על הפנים המזיעות שלי, מלטפת אותי.
אז אני מדמיינת.
אני מדמיינת שזה אתה מעביר על האף שלי את האצבעות שלך בעדינות כזאת, יורד עם האבצע עד הסנטר וחוזר חלילה.
זה נעים, תמשיך בבקשה.
תוך כדי הליטוף אתה מסביר לי את הכוכבים, שאני עדה כרגע לרגע מופלא כי הכוכבים ומהירות האור, ההסבר שלך מעט מטושטש בזיכרון שלי אז תסלח לי שאני לא באמת זוכרת.
אבל איך שהסברת את זה גרם לי להעריץ אותך. ואיך שהשפתיים שלך זזו לאט ממש כשדיברת גרמו לכל מילה להשמע כמו מדע מדוייק. והשיער שלך הבריק באור של הירח ונראית כמו כוכב קולנוע.
מצחיק כי בפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי שאתה די מכוער. אבל בזיכרון שלי אתה יפה כל כך.
"תוריד את המשקפיים האלה אני רוצה לראות את העיניים שלך".
"אבל את עם עיניים עצומות גם ככה".
"טוב, לא חשוב".
אתה מחכה בדיוק דקה ומוריד. נשארתי עם עיניים עצומות אבל ידעתי שהורדת.
סיפרתי לך סיפורים על הילדות שלי. סיפרתי לך סיפורים של זכרונות המדשאה הגדולה הזאת. סיפרתי על משחקי מחבואים, תופסת-צבעים והכי חשוב משחק הדגל.
סיפרתי לך שהיית אחראית על הטווסים בפינת חי וכמה בושות הכלב שלי היה עושה כשהיה חוזר כל יום עם תרנגולת בפה שלו לארוחת ערב.
צחקת. צחוק גדול ורחב ומתגלגל. נישקת אותי על המצח.
"נשיקה על המצח אומרת שאני אשאר איתך לנצח" אמרת.
נשמתי עמוק פנימה. כאילו ניסיתי לחרוט את הרגע הזה בתוך הלב שלי שאם אי פעם תשכח שאמרת את זה תהיה לי הוכחה.
החזקנו ידיים והסתכלנו למעלה. רציתי כל כך שתנשק אותי בכל הגוף, לא רק במצח.
שתבטיח לי הבטחות גדולות. כשגם שהממטרות יפתחו לא תעזוב לי את היד.
סיפרת לי סיפורי גבורה על צב שהצלת, או נמלה.
סיפרת שבפעם הראשונה שנפלה לך שן הפיה הביאה לך מכונית משטרה עם אורות אמיתיים.
סיפרת שאתה מתגעגע לאגם וכל כך מבאס שהוא מת.

כוכב נפל! ידעתי בדיוק מה אני רוצה לבקש.
ואז המזגן צפצץ, עבר למצב השהייה. הכוכבים בשמיים נעלמו כלא היו ואור הירח התחלף בנקודה כחולה בחדר.
כבר לא הרגשתי דשא גדול שעוטף אותי וכבר לא הרגשתי אותך.
רק מיטה גדולה מדי, ולב. ריק מדי.





© כל הזכויות שמורות
נכתב לפני 4 חודשים
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ