ירושלים, חודש תמוז תשל"א (היום האחרון של "השבעה" על האדמו"ר הזקן)
מינה הרכלנית
בין המנחמים והמנחמות ביום האחרון של השבעה, הייתה גם מינה גרויס,
מרכלניותיה הגדולות שידעה ירושלים בכלל, ושכונת מאה שערים בפרט.
הכול קראו לה, שלא בפניה, "מינה נפקא מינה".
לא שיצאנית ממש הייתה, חלילה, אלא שדומה הייתה בדיבורה ליצאנית מילים.
נוטלת מכאן ומעבירה לשם, ואין כוונתה לשם שמיים. יש גם שקראו לה "מינה גרויס-מויל" (מינה פה-גדול).
כאשר לא מצאה דבר לרכל בו, בדתה מלבה דברים ושִלחה אש בשדה קוצים,
בין שהיו דבריה טובים ונכונים ובין שהיו בבחינת להד"ם. כך היה טבעה ואין איש עוצר בעדה.
פעם סיפרה על אשת איש ידועה שהתרועעה, רחמנא לצלן, עם מוכר הירקות האמיד.
רק ששבועיים לאחר מכן התברר שבאותם הרגעים, אותה גברת ידועה, כרעה ללדת את בנה הבכור,
ומוכר הירקות דנן, היה בכלל אחי אביה של היולדת, שהגיע לבקרה לאחר הלידה.
הכול ידעו שהולכת רכיל הייתה, לכן נמנעו מלדבר בנוכחותה אפילו בדברים של מה-בכך.
ידעו שמינה תעשה מטעמים מכל דבר. עתה ישבה בין המנחמות, ממתינה למנחם האחרון שיצא מבית האבלים.
משיצאו כולם, קרבה את כסאה אל שיינה-לאה, ודיברה עמה דברי ניחומים, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
מינה הרכלנית, לא הייתה אישה רעה במהותה.
שומרת מצוות כהלכתן וגומלת חסדים בכל עת שהדבר נזדמן לידה; ניחום אבלים, הכנסת כלה ואפילו מתן בסתר.
שמה אף יצא לתהילה בארגון וחלוקת ה"קמחא דפסחא" לנזקקים ומעוטי היכולת, בכל שנה בהגיע פסח.
רק פיה ענה בה כי אינה שומרת על לשונה.
"דבר-סתר לי אלייך," לחשה מינה באוזנה של שיינה-לאה, "דבר חשוב מאין כמותו."
"ומהו אותו דבר חשוב?" שאלה שיינה-לאה.
"איני יודעת לבטח, אך דומני שלפני ימים אחדים ראיתי את בתך, פייגה,
עומדת ומשוחחת עם אדם זר בתחנת האוטובוס בשבטי ישראל." ענתה מינה.
שיינה-לאה, החווירה והסמיקה חליפות.
"הבטוחה את שזו הייתה פייגה שלי? אולי מישהי שדומה לה? אולי היא המתינה בתחנה לנסיעה?"
"אין זה הגיוני שהמתינה לנסיעה." ענתה מינה, והוסיפה, "לאן יש לה לנסוע בשעה כה מאוחרת בערב?"
"על מה הם דיברו?" שאלה ששינה-לאה.
"לא יכולה הייתי לשמוע, הייתי רחוקה מעט."
"טוב שגילית את אוזניי." אמרה שיינה-לאה. "אברר את הדבר,
אך בבקשה ממך, מינה, אל תאמרי דבר לאיש עד שאדע לבטח שאכן כך היו פני הדברים."
"פי חתום לנצח." אמרה מינה.
שיינה-לאה, מעולם לא בטחה ברכלנית זו, ידעה שבתוך ימים אחדים יהיו היא ומשפחתה –
משפחת האדמו"ר, למשל ולשנינה בפי הבריות. אוי לה לאותה חרפה.
שיינה-לאה, לא ידעה את נפשה מצער. לא עלה על דעתה לשאול את פייגה, משני טעמים:
האחד, שלבטח אין הדבר נכון ומה לה כי תחשוד בכשרים.
השני, חששה לשאול שמא הדבר נכון, אך פייגה תיאלץ להכחיש, ואז יהיה הדבר בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול".
בתה מעולם לא שיקרה לה ותמיד ביקשה את רשותה – אף בדברים פעוטים, קל וחומר לצאת בשעה מאוחרת ולהיפגש עם אדם זר.
גמרה במחשבתה שמינה, בדתה הכול מלבה וצל הרים ראתה כאנשים, אך זרע הספק נזרע בלבה של שיינה-לאה.
לכשיחלוף ה"שלושים", חשבה, תבקש את בעלה האדמו"ר, לזרז את חתונת בתם עם דוב-בער פינקלשטיין, ובלבד שלא יחגגו הלשונות הרעות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה