ה-defenders הם קבוצת גיבורי על. הם פחות ידועים וודאי פחות נוצצים מה-avangers הקולנועיים.
הם חיים בשוליים, הכוחות שלהם פחות מרשימים ואם אתם לא פריקים של חוברות קומיקס, ודאי לא שמעתם עליהם מעולם, או לפחות לא עד שנטפליקס התחילה לשדר את הסדרות שלהם.
אני לא ממש חובבת אדוקה של גיבורי על, ודאי לא של חוברות קומיקס.
התחלתי לצפות "Daredevil" של נטפליקס ונטשתי לאחר חצי עונה. את "iron fist" נטשתי לאחר שני פרקים ואת "המעניש" - אחרי רבע פרק.
אז מה אני עושה פה בכלל?
אני פה בגלל ג'סיקה ג'ונס (ואולי באמת הייתי צריכה לכתוב בכותרת "ג'סיקה ג'ונס ופוליטקת הזהויות", אבל אני מתכוונת להתייחס קצת גם ללוק קייג' ול- defenders, אז תסלחו לי).
התחלתי לצפות בפרק הראשון של ג'סיקה ג'ונס בלי שיהיה לי מושג למה אני נכנסת.
מצאה חן בעיני הדמות, בעלת המראה השברירי והכמעט-עדין, העומד בניגוד לכוח הפיזי ולמיזנתרופיות הכללית.
מצאה חן בעיני האוירה האפלולית.
ואז הגיע הסוף המהמם (במובן המקורי של המילה) של הפרק והשאיר אותי אחוזת בחילה.
החלטתי לא להמשיך עם הזוועה הזו, אבל כידוע - לזוועות יש כוח משיכה לא מבוטל...
אחרי הפסקה ארוכה - חזרתי.
העונה הראשונה של ג'סיקה ג'ונס היתה מהפנטת. כמו נחש שמהפנט את קרבנו הפוטנציאלי.
דמות הנבל, קילגרייב, הוא גיבור על המסוגל לשלוט באנשים. הוא אומר לאנשים מה לעשות - והם נאלצים לציית לקולו המצמרר.
והוא משתמש בכוח הזה באופן המחליא ביותר שניתן להעלות על הדעת.
הדמות של ג'סיקה הולכת ומתגלה כשילוב של אשה חזקה, פיזית ונפשית, ואשה רדופה ופגיעה, קרבן לפגיעה מינית מתמשכת.
הרומן שלה עם לוק קייג', גם הוא גיבור על שהופיע בעונה הראשונה של ג'סיקה ג'ונס עוד לפני שהיתה לו סדרה משלו, היה מוצלח. שני אנשים עצמאים, חזקים ופגועים שמנסים ליצור לעצמם בועה משותפת בשולי העולם.
זה נגמר בפיצוץ.
מילולית ומטאפורית.
סוף הסדרה השאיר אותי עם ציפיה למה שיבוא אחר כך.
ואז הגיע לוק קייג'.
וצפיתי, כי, נו, זה היה הכי קרוב להמשך.
וזה היה מאכזב.
לוק קייג' היתה סדרה פוליטית.
לוק הבודד, המנותק, חוזר לצ'כונה. משתלב, מנסה לתת יד ולעזור לנוער השחור המנותק, הסובל מאלימות משטרתית ומחסור אמון מערכתי.
חוזר למקורות, אפשר לומר.
וזה לא שיש לי משהו נגד האג'נדה. אלימות משטרתית נגד שחורים זה רע, בסדר, רק שאם הייתי רוצה טלויזיה חינוכית, נו - אז הייתי הולכת לצפות בטלויזיה החינוכית.
אם לדייק - אני לא מתנגדת למסרים, אני רק אוהבת אותם פחות נדחפים-בכוח, יותר סמויים ודורשים פענוח.
את מקומה של ג'סיקה ג'ונס במשבצת הרומנטית המתבקשת מחליפה קלייר. אחות שהופיעה ב" Daredevil" וגם בצבצה לרגע ב"ג'סיקה ג'ונס".
הגיוני. באווירת הפוליטיקלי-קורקט של "לוק קייג'", יש להניח שהרומן של ג'סיקה ג'ונס עם לוק נחשב לניכוס תרבותי.
קלייר מתפקדת על תקן הצרצר של פינוקיו, כלומר המצפון.
מכירים את הקטע הזה של גיבורי על בני ימינו שמתייסרים כל הזמן ותוהים אם מותר לההם להשתמש בכוח שלהם, וכמה, ואיפה שמים את הגבול ואיך הם לא יהפכו בעצמם לרעים?
אז קלייר פה בשביל לתת את התשובות בכל פעם שלוק מתלבט. שירותי אאוטסורסינג מצפוניים שלום.
אה, וגם בשביל הרומנטיקה, כמובן. וכן, זה רומנטי ומלהיב כמו שזה נשמע.
הסדרה לא היתה רעה. היה אקשן, היו רעים, היו גילויים על העבר של לוק.
היה בסדר סך הכל.
אבל פוליטי, כבר אמרתי?
ולא מתקרב לג'סיקה ג'ונס.
ואז הגיעה ה-defenders - שהפגישה בין כל גיבורי העל שמניתי למעלה (חוץ מה"מעניש" שטרם הפציע בשלב הזה).
בפרק השני, iron fist ולוק קייג' הולכים מכות.
כן, זה מין קטע מגניב-אך-משומש כזה, על איך בהתחלה הם הולכים מכות ונדהמים לגלות כל אחד את כוחו של השני, ואז הם ילמדו שהם חייבים לשתף פעולה.
אלא שאז לוק קייג' מודיע לiron fist:
"I know privilage when I see it[...] you had power the day you were born"
בום.
לא צריך יותר מהמילה "פריווילג" כדי להוציא לי את החשק לצפות במשהו.
(שימוש באופן אירוני עובר. פה היתה אפס אירוניה).
"פריווילג" בעולם של פוליטיקת הזהויות הוא שם הגנאי האולטימטיבי.
אם פעם האשמנו אנשים ב"קפיטליזם חזירי" וקראנו לגברים מסויימים "חזיר שוביניסטי", היום אין צורך.
אמרת "פריווילג" אמרת הכל.
"פרויווילג" הוא מי שנולד עם פריווילגיות ועל כן, בהכרח, מדכא את המוחלשים, נבל שכמותו: לגברים יש פריווילגיות ביחס לנשים, ללבנים ביחס לשחורים, לעשירים ביחס ללבנים, להטרוסקסואלים ביחס להומוסקסואלים.
אז iron fist, גבר, לבן, הטרוסקסואל (נראה לי, כאמור - לא צפיתי בסדרה שלו) ובא ממשפחה עשירה?
הכי פריווילג שיש. פריווילג-על, אם תרצו.
אלא שאז ה-defenders זנחה את הפוליטיקה והלכה לתת מכות, להילחם ברשעים ולהציל את העולם. וזה היה סבבה כזה, בסדר, נחמד, לא מדהים, לא נורא.
ורק אז, סוף סוף, הגיעה העונה השניה של ג'סיקה ג'ונס.
האם היו לה סיכויים לעמוד ברף של העונה הראשונה?
כנראה שלא.
קילגרייב היה דמות נבל מצמררת, שגרמה לאנשים לפגוע בעצמם בדרכים הכי מזוויעות שיש.
המאבק של ג'סחקה ג'ונס בסכנה שאנשים מסרבים להאמין לקיומה היה מצמרר.
קשה להתעלות על זה.
בעונה השניה ג'סיקה ג'ונס מנסה לחקור את שורשי ההתהוות שלה כגיבורת על ונתקלת בגיבורת על בעלת עוצמות חזקות יותר משלה. משמעותית חזקות יותר.
האם זוהי דמות הנבל של העונה השניה?
לא רוצה לעשות ספוילרים אז לא אענה על זה.
מה שהבנתי פתאום בעונה הזו הוא שיוצרי הסדרה ממצבים את גיבורי העל כמיעוט מדוכא.
כן, כן. הייתם יכולים לחשוב שמן הראוי ללהק אותם כבעלי פריוויגליות: הרי יש להם כוחות מיוחדים שאין לאחרים.
אבל לא. השנאה, החשדנות, ואפילו ההתעללות שמופעלים כלפי גיבורות העל בסדרה הזו מכריזים באזנינו: שימו לב! מיעוט מדוכא לפניכם!
עכשיו הכל בסדר. בעולם של פוליטיקת הזהויות, המוחלש הוא הטוב, סמנו וי: גיבורי העל הם הטובים אפשר לחזור ללכת מכות עם הרעים בשקט.
עם זאת, ג'סיקה ג'ונס מצליחה להציג עולם מורכב יותר.
דמותה של ג'רי הוגארת', עורכת הדין המניפולטיבית, היא דמות של גבר שוביניסט ונצלן לכל דבר, חוץ מזה שהיא אשה. ולסבית. כלומר, "מדוכאת" פעמיים.
לא מובן מאליו להציג דמות כזאת.
נכון, תאוריית מבני הכוח מניחה עקרונית שבעלי הפריוולגיות ישתמשו בדיכוי כדי לשמור על הפריווילגיות שלהם, וג'רי היא לבנה ועשירה ומצייתת לתאוריה, ועדיין - היה קל יותר לשים גבר לבן שמן ומלא שביעות רצון עצמית בתפקיד הזה, לא? אז שתי נקודות על הליהוק הלא מובן מאליו.
אם רוצים להתמקד בזוית הפמיניסטית, אפשר לפרש את העונה הראשונה של ג'סיקה ג'ונס כמשל על החברה הפאטריארכלית ועל דיכוי הנשים. קילגרייב ש"נכנס לראש" של ג'סיקה ג'ונס, מנצל אותה מינית ומכריח אותה להיכנס למשבצות שבהן הוא רוצה אותה, אינו אלא משל לעולם הגברי המדכא את הנשים. העונה השניה, אם נמשיך בדרך הזו, מציגה את הפחד מפני נשים חזקות ואת הניסיון הגברי לשלוט בעוצמה הנשית ולרסן אותה.
ואם לא רוצים - קחו את העונה הראשונה כמו שהיא, היא חזקה וכואבת.
ואל תמשיכו משם לשום עונה/סדרה אחרת של הדפנדרס עד להודעה חדשה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה