22/4/2018
לכל החברים והקוראים שלום רב.
החלטתי לכתוב סיפור קצר, סיפור אמיתי שקרה בחיפה בשנות ה-60 במאה שעברה.
סיפור זה עוסק בחורף הישראלי, תופעת טבע שבשנים האחרונות הופכת לנדירה יותר ויותר, קצרה בלי סממנים אמיתיים של חורף שאני זוכר משנות ילדותי בחיפה.
מטרת הסיפור לרומם להצחיק ואולי אף לגרום להשתאות על רוחו הילדותית של האדם ולספר על תגובת המבוגרים לכך.
הסיפור שלי מתחיל לפני 52 שנים. שנות השישים המוקדמות מדינת ישראל הצעירה עדיין לא ממש נבנתה. שכונת הדר הכרמל עמדה בחלקה בשיממון, חלק גדול מהקרקע לא נבנה וההר שהיה
ליד בייתי היה פראי וטבעי כמו חלקים גדולים ונרחבים בעיר, במיוחד הכרמל ואזור אחוזה.
1965 , הקיץ תם לאיטו, האוויר מתקרר הסתיו מורגש ואנחנו לאחר תקופת חגי תשרי , מה שמסמן שהיורה מתקרב.
שכונת הדר הכרמל היתה שכונת פועלים ממוצעת. גרו בה אנשים מכל הסוגים והמינים, אשכנזים , ספרדים, דתיים ( מעט) והרוב חילונים. היה לנו בית ספר עממי אחד ששירת את כל ילדי השכונה
בית ספר חדש , שנבנה על ההר ליד בייתי. כל בוקר נאלצתי לתפס 300 מדרגות כדי להגיע אליו. בחורף היה זה כייף חיים כי היינו מגיעים לכיתות רטובים ושמחים. אוי כמה שאהבתי את החורפים בארץ!
מכיוון שיום הלימודים בתקופה ההיא נסתיים מוקדם בסביבות 12 בצהריים ולפעמים שעה שעתיים מאוחר יותר, העברנו שעות ארוכות בחוץ. היתה לנו ילדות מאושרת. היינו ״ ילדי חוץ״ אבל גרנו בבית.
היינו מבלים בחוץ , ברחוב, משעות אחר הצהריים ועד לחשכה, כשהעמידו לנו את פנסי הרחוב חזרנו הביתה אפילו מאוחר יותר.
היינו משחקים במשחקי כדור וחברה, מחניים, שבע אבנים- בום!, מדרכות, כדורגל ועוד. היינו חבורה של ילדים שובבים, מלאי מרץ ומאוחדים בחברות שהתחילה מגיל צעיר ועד היום!
הכי אהבתי את החורף. הקיץ בחיפה היה חם, רטוב מלחות ובשעות הלילה היה קשה מאוד להרדם . מזגנים לא היו בבתים ובטח שלא חלמנו על מכונות כאלה. היינו קמים בבוקר טרוטי עיניים ועייפים, מזל שרוב הקיץ היה בתקופת חופשת הקיץ.
יום אחד בשעות הצהריים המוקדמות , שיחקנו בגינה של אחד הבניינים , פתאום נשמע רעם, לאחריו עוד אחד ותוך מספר דקות לא רב צנח לו מהרקיע שיטפון אדיר, איזה שימחה זאת היתה!
יצאנו במחולות ובריקודים תוך שאנו נשטפים בגשם, היינו רטובים עד לשד עצמותינו וזה היה כייף. הגשם שבר את החום ורוח קרירה החלה לנשוב ואנחנו הילדים התחלנו לרעוד .
כולנו התפזרנו כל אחד לביתו, הגעתי לפתח בייתי רטוב ושלולית מים גדולה שבמרכזה עמדתי. צלצלתי בפעמון ואימי ז״ל פתחה את הדלת. עמדתי מולה רועד ורטוב . אימי תפסה את ידי משכה אותי פנימה
והביאה לי סתירת לחי. בתחילה לא הבנתי מה קרה אבל לא נאלצתי לחכות זמן רב והיא אמרה לי ׳איפה אחותך?׳ אמרת בגמגום לא יודע והיא אמרה לי, על זה שהשארתה אותה ברחוב לבדה ורטובה החטפתי לך את הסטירה, ועכשו רוץ והבא אותה הביתה, כמו שאתה!
יצאתי מהבית ירדתי במדרגות , כולי עדיין נוזל מים והלכתי לחפש את אחותי.
אחותי, צעירה ממני בשנתיים. מצאתי אותה מסתתרת מפני הגשם מתחת לבניין השכן, רטובה גם היא ורועדת מקור. תפסתי אותה בחוזקה חיבקתי אותה ולקחתי אותה הביתה.
זאת היתה הפעם האחת והיחידה שאימי סטרה לי. מאז , לעולם לא נטשתי את אחותי לבדה רטובה ורועדת מקור.
כיום , שנים רבות לאחר מכן , למרות הזמן שעבר עדיין זכורה לי הסטירה שחטפתי מאימי, ואני מבטיח לכם ידידי שלא שכחתי את השיעור הזה כל חיי .
היום, כשנושא מזג האוויר לא כל כך מעניין את רוב האנשים, אני דווקא מתלהב כילד כאשר החורף מגיע, לא חס וחלילה החורף בבלגיה שהור תמיד קר , אפל, רטוב ולא נעים בעיקרו, אלא החורף בארץ
שבוא רטוב , אבל לא יותר מידי, קר, אבל במידה הנכונה, השמש תמיד יוצאת יחד עם קשת מדהימה ביופיה והאוויר צלול , צלול.
כן יירבו החורפים הגשומים והנעימים כמה שאני מתגעגע אליהם!
מאחל לכולכם אביב נהדר וקיץ רגוע.
טוביה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
