לא כל הנוצץ זהב.
לפני עידן ועידנים, כלומר בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה, נפשתי בקיבוץ האון.
באחד הבקרים קמתי מוקדם, ממש עם זריחת החמה לשכשך רגליי במים הזכים של הכינרת.
משהו בתוך המים - במרחק ניכר מקו החוף - נצץ והחזיר אור מהשמש הרכה.
רציתי בכל מאודי להגיע אל החפץ,
אך כירושלמי מצוי, שאינו יודע לשחות, הרמתי עיניי לשמיים והתפללתי שתבוא איזו רוח שתעורר גלים. וכך היה.
משבים קלילים סחפו אט-אט את החפץ עד ממש לרגליי.
הייתה זו שרשרת זהב עטורה ביהלומים.
לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה וגיל.
אך כאן נוצרה דילמה לא קטנה:
הגנב שבי אמר: 'זו מתנה מהשמיים, שמח בני בחלקך'
האדם שבי אמר: "זה שייך למישהו וצריך להכריז על האבידה'.
עשיתי דין לעצמי ומצאתי "שיטה" להכריז על אבידה.
ענדתי את השרשרת על צווארי וכל היום הסתובבתי בקרבת החוף,
בתקווה (או שלא בתקווה) שמאן-דהו יזהה את השרשרת ויאמר: "שלי היא" ואתננה לו.
וכך חלפו שלשה ימים בבילוי על החוף ואין איש הטוען לבעלות על השרשרת.
שמח וטוב לב שבתי לביתי עם שרשרת יקרה מפז, ועם ייסורי מצפון לא מעטים.
את הנופש הבא וגם זה שלאחריו עשיתי באותו מקום עם השרשרת על הצוואר, עם אותן תקוות מנוגדות.
בשנה השלישית, בהיותי באותו החוף, פגש אותי אדם ששאל, מתוך סקרנות, "למה אתה עונד תכשיט של אישה?"
ספרתי לו את כל הסיפור מאלף ועד תיו.
לפתע הוא פרץ בצחוק אדיר: "דע לך", הוא אמר, "שהשרשרת הזו יקרת ערך מאוד!"
"אם כך" שאלתי, "מדוע אתה צוחק?"
"אני צוחק" הוא אמר, והמשיך בצחוק, כמעט מרושע, "כי שרשרת בדיוק כמו שעליך, נמכרת כאן בחנות המזכרות בעשרה שקלים".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
