סתיו
אני נאבקת שוב עם הדלת של המרפסת, זו שמחייבת לסגור ידנית את התריסים, ורק אחרי שנסגרו לבטח, נרפה המתח והמרפסת מכניסת אורחים. הכביסה התייבשה- סימן טוב. קצת קריר כיאה לבוקר, לא חריג באופן מעורר דאגה. גם מי בכלל חושב על הקור שבעתיד? הגוף נזכר בזיעת הצהריים אך אמש ובחודשים של צימצומי עיניים ומשקפי שמש. אז חולצת פסים קצרה ונעלי אצבע, בסך הכל, אני רק נוסעת לירושלים.
המחשבה הזאת לא הדליקה נורות אזהרה, גם לא ענני הסערה.
כי הגוף, הגוף הוא גוף הוא גוף- אין לו הרהורים והוא לא עוסק בתחזיות, רק זיכרון שרירים וחושים, הראש שואל שאלות.
אך זו שעת בוקר מוקדמת, והראש מקשיב לגוף שחוזר על פעולות מוכרות מבקרים שכאלה, בלי התחכמויות.
הגיעה שעתי לצאת לרחוב, מאובזרת במצב רוח. עוד לפני שישבתי בתחנה וירדה טיפה ראשונה, הגיע הריח. וואו איזה ריח.
אני נאלצת לעצור רגע את שטף הכתיבה, כי מחלון האוטובוס נשקפות ממטרות המפזרות אבקת קשת.
הריח הוא לא ממש אהוב, אבל גם אין לי ממנו סלידה. פשוט ריח כזה של אדמה מתהדקת. של המון טיפות שדופקות נוקאאוטים לגרגירי אבק מופתעים שצפים להם באוויר. ריח כזה של עננים שמזיעים בחליפה מהעונה הקודמת אחרי הרבה זמן שלא עשו כושר, או כביסה. לא מסריח, טבעי מרופט כזה.
ריח שהוא כמו נשימה ראשונה אחרי שנת צהריים טובה, רחב ופתוח ומחייך.
אני לא אומרת שאני אוהבת חורף, ואני אפילו לא בטוחה שאת הסתיו, אבל קיבלתי את הריח ולאחריו את הגשם במבט סולח-
הרי חיכית כל כך הרבה זמן,
זה בסדר שאתה יורד עלינו עכשיו כשאני בחולצה קצרה וכפכפים.
אני נאבקת שוב עם הדלת של המרפסת, זו שמחייבת לסגור ידנית את התריסים, ורק אחרי שנסגרו לבטח, נרפה המתח והמרפסת מכניסת אורחים. הכביסה התייבשה- סימן טוב. קצת קריר כיאה לבוקר, לא חריג באופן מעורר דאגה. גם מי בכלל חושב על הקור שבעתיד? הגוף נזכר בזיעת הצהריים אך אמש ובחודשים של צימצומי עיניים ומשקפי שמש. אז חולצת פסים קצרה ונעלי אצבע, בסך הכל, אני רק נוסעת לירושלים.
המחשבה הזאת לא הדליקה נורות אזהרה, גם לא ענני הסערה.
כי הגוף, הגוף הוא גוף הוא גוף- אין לו הרהורים והוא לא עוסק בתחזיות, רק זיכרון שרירים וחושים, הראש שואל שאלות.
אך זו שעת בוקר מוקדמת, והראש מקשיב לגוף שחוזר על פעולות מוכרות מבקרים שכאלה, בלי התחכמויות.
הגיעה שעתי לצאת לרחוב, מאובזרת במצב רוח. עוד לפני שישבתי בתחנה וירדה טיפה ראשונה, הגיע הריח. וואו איזה ריח.
אני נאלצת לעצור רגע את שטף הכתיבה, כי מחלון האוטובוס נשקפות ממטרות המפזרות אבקת קשת.
הריח הוא לא ממש אהוב, אבל גם אין לי ממנו סלידה. פשוט ריח כזה של אדמה מתהדקת. של המון טיפות שדופקות נוקאאוטים לגרגירי אבק מופתעים שצפים להם באוויר. ריח כזה של עננים שמזיעים בחליפה מהעונה הקודמת אחרי הרבה זמן שלא עשו כושר, או כביסה. לא מסריח, טבעי מרופט כזה.
ריח שהוא כמו נשימה ראשונה אחרי שנת צהריים טובה, רחב ופתוח ומחייך.
אני לא אומרת שאני אוהבת חורף, ואני אפילו לא בטוחה שאת הסתיו, אבל קיבלתי את הריח ולאחריו את הגשם במבט סולח-
הרי חיכית כל כך הרבה זמן,
זה בסדר שאתה יורד עלינו עכשיו כשאני בחולצה קצרה וכפכפים.