הרבנות הראשית אשמה, כתמיד.
זה התחיל כעניין בירוקרטי.
לכל גוף רשמי צריך להיות רב
אפילו לאוסף פיראטים.
קפטן אל פחד עיקם את אפו
מחה תקיפוֹת, הפך שולחנות
הכניס אגרופים לפקיד או שניים...
והוכרע בסעיפי תקנון.
הרב הועלה לסיפון בחיפה
מזוקן ועמוס בספרים.
הטבח הראשי כבר סידר לו
זרעונים בדוקים וכשרים.
בימיו הראשונים כפיראט
הרב היה די אומלל:
נמנעו מלומר לו לשון הרע
או לומר לו משהו בכלל.
החרם נפסק כשהקפטן שמע
שמועה משונה על ספרים.
הוא צעד במהירות לחדרו של הרב
לגנוב מבט בכותרים:
עירובין, גיטין, יורה דעה,
רמב"ם, שיטה מקובצת –
קפטן אל פחד הביבליופיל
עמד בדמעה מתנוצצת:
מאתיים ספרים שהוא עוד לא קרא!
נס משמיים! איך זה קרה!
הוא הפקיד את סגנו על משמר הספינה
קילף בזהירות ת'רטייה השחורה
שלף איזה כרך תלמודי רנדומלי –
ונתקל בשפה זרה.
ארמית?
נו שוין...
מכשול כה פעוט
לא ירתיע את קפטן אל פחד.
עם שוטנשטיין ושטיינזלץ ומילון בצד
השפה בכיסו מונחת.
כשהקפטן התחיל טור עם בית יוסף
עוד היתה הווה אמינא אופטימית
שבסוף חושן משפט הוא יפסיק לתפקד
כמו תולעת ספרים בולימית.
הוא בלע שולחן ערוך עם נושאי כלים
ושו"תים לגם כמו מים
אומרים שאת הרי"ף על כל חלקיו
הוא סיים לפחות פעמיים!
אפילו הרב כבר התחיל לדאוג
ושמועות מתגלגלות
טענו שהקפטן שאל אותו
מה זה אשם גזלות
ורק כשהקפטן הכשיר את השיש
הפיראטים תפסו באימה:
לעת זקנתו הקפטן אל פחד
חזר בתשובה שלמה.
שוב לא יבקש בנימוס אבירי,
גברתי, את הצמיד שעל זרועך בבקשה...
וקולו האדיר
שעורר הדים
יינשא בקדיש וקדושה.
את הגרוע מכל איש עוד לא הבין.
הקפטן אסף את כל מלחיו
והכריז: רבותיי, כל חפץ גזול
חובה להשיב לבעליו.
הספינה סערה
העיניים ברקו
סכינים נשלפו לקרב
אך הקפטן היה איתן כסלע:
הצדק יופיע עכשיו.
כועסים ונבוכים
התפשטו מלחים
והסירו עגיל וטבעת.
היה מי שהודה שאת רגל העץ
הוא לקח מספינה טובעת.
ארגזי זהב הועלו לסיפון
תכשיטי יהלום ופנינים
חביות של שיכר ופרוטות נחושת
ואלף שקי תבלינים.
הקפטן עצמו חלץ מגפיים
שהיו במקור של שודד אחר.
על הר האוצרות במרכז הסיפון
ירד ערב מתאחר.
הפיראטים עמדו מסביבו נדכאים
וחיפשו כל בדל רעיון
שיציל את הפנסיה המיוחלת
היורדת כעת לטמיון.
אורגנה במהירות משלחת לרב
ושאלה הלכתית בידה:
יאמר נא כבודו, מי יחזור בתשובה
עם תווית מחיר כה כבדה?
הרב לא היסס. הוא פתח והראה
שחור על גבי דפים מצהיבים:
הגונב וגונב וגונב - פטור
מפני תקנת השבים.
הקפטן עצמו הוסיף לפקפק;
אז נפתח בית מדרש מאולתר
וכל שודד ים שכיבד את עצמו
מצא איזה תוֹסְפוֹת לומר.
קפטן אל פחד קיבל את הדין
ובכסף פתח ישיבה
ומכל העולם נוהרים אליה
פיראטים בהסבה.
הלימוד במוסד החדש
הוקדש
לעילוי נשמת השדודים,
ובלוח מוזהב בצד
מפורט
גם גיל ומספר ילדים
מה בדיוק נלקח
ואופן המוות:
אם קרדום או סכין בחזה.
והקפטן?
לומד באושר ועושר
עד עצם היום הזה.
_____________________________
הפרק הזה בקפטן אל פחד עושה שימוש במונחים דתיים. אני מצרפת לקסיקון למעוניינים. ביטויים המסומנים בכוכבית נהגים במלעיל.
עירובין*, גיטין* - מסכתות בגמרא.
שיטה מקובצת - אוסף פרשנויות על הגמרא.
שוטנשטיין - ביאור על הגמרא בעברית קלה.
שטיינזלץ - תרגום לגמרא.
טור - אחד מבסיסי הפסיקה ההלכתית.
בית יוסף - פירוש על הטור.
הווה אמינא* - אפשרות שהועלתה ונדחתה. היינו יכולים לומר ש... אבל...
חושן משפט* - חלקו האחרון של הטור.
שולחן ערוך - אחד מבסיסי הפסיקה. נושאי כלים - הפירושים לשולחן ערוך.
שו"תים* - ספרי שאלות ותקובות בנושאים הלכתיים.
רי"ף - אחד מהראשונים.
קדיש, קדושה - תפילות ששליח הציבור אומר בקול והקהל עונה לו.
תקנת השבים - המונח הוצא כאן מהקשרו. עקרונית גנב צריך להשיב את החפץ הגזול עצמו. אך אם נעשה בו שימוש (למשל - גנב לבנים והשתמש בהן לבניין) הוא יכול להשיב את ערכו של החפץ; כי אם יצטרך להרוס את הבניין בשביל הלבנה, איש לא יחזור בתשובה.
תוֹסְפוֹת* - ביאור לגמרא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
