ואני נוגעת, לא נוגעת
לרגע מרפה, לרגע פוגעת,
לרגע אוטמת, עטופה בבדידות,
לרגע נכספת, לתקשורת, להתחברות,
לרגע כמהה, לנפש תאומה,
לרגע מצפה, להיחלץ מהאימה.
והבדידות כה חונקת,
והרגש כה עז,
ואני מנותקת,
מין עולם שלא זז.
מחפשת בודקת,
נהדפת אחור,
למה את משתוקקת?
לאן את רוצה לחזור?
והתשובה מהבהבת
חשובה וכואבת,
מבליחה מבעד לנוזל העכור
היכן היא נמצאת? במקום אסור.
האם היא בתוכי
או במשהו אחר,
האם היא במוחי
או שהיא לא שם יותר
והאם הבדידות
היא הפתרון,
לגבור על העצבות,
או שהיא עצמה יגון.
והאם לשכוח,
זאת הדרך היחידה
האם כדאי לבטוח
זוהי באמת חידה.
חידה לא פתורה,
חידה מבוצרת,
זה כל כך נורא
נפשי מבותרת...
ואני נוגעת, לא נוגעת,
נאחזת חזק, ומרפה לרגעים,
הכאב בתוכי, את זה אני יודעת,
אבל האם הכאב, הוא לא מהות החיים?
לרגע נכספת, למישהו אחר,
שיוכל להבין, את הכאב המבתר,
למישהו שחווה, את חדות הסכין
למישהו כמוני, למישהו שיבין.
וברגע אחר, נאטמת אוטמת,
ועל הפרטיות, בקנאות נלחמת,
לא רוצה לספר, לא מסוגלת לבטוח,
בעוד מישהו שיכול, את נשמתי שוב לרצוח,
פוחדת לתת שוב, אמון כה שגוי
פוחדת לבטוח, בעוד שקר בדוי
שנבדה מהלב, נטווה בלב קר
בקורי עכביש, של חומר יקר
שיתלפף סביב ליבי ואותי ינטרל
ואז, זבוב שכמותי, הוא עלי יתנפל
לא עכביש אחד, לא שניים או שלושה,
אלפי עכבישים, בלי סבלנות, בלי בושה.
ימצצו את דמי, יחייכו חיוך מבעית
ותוך כדי יספרו, שזה לטובתי האמיתית.
ואם רק אתכסה, היטב בחוטים
תהיה לי שינה מתוקה, ללא סיוטים
וכך יינקשו, בצבתות השחורות,
ועלי יתנפלו, עם שקרים ועצות,
ואני לא רוצה, שהמצב הזה יחזור,
ולכן על שתיקה, עדיף לי לשמור...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
