מביט בשמיים, דמעות בעיניים,
עוד ענן של אפר עלה בינתיים.
אמא, ואבא וכל האחים,
מתפזרים הם ברוח יותר לא חוזרים.
נשארתי לבד, זכרונות לא מרפים
על אושר ישן, בין הרוצחים,
על בית וגן השכן שהסגיר,
על בכי וצער ודם על הקיר.
הבשורות נלחשות שאולי עוד נצא,
האוייב המר נדחק לקצה,
עוד יש סיכוי לא אבדה תקוותינו,
בשאריות כוח אחרונות מכים באתינו.
קולות הירי קרבים,
הרוסים מגיעים אוייבנו נופלים על הבוץ,
הנה הם שם, נצלנו סוף סוף,
רצים החוצה בולעים את הנוף.
הגעתי לארץ הוקמה מדינה,
ושוב יש לי משפחה קטנה,
אך השקט נקרע ירייה בדממה,
וכולנו בהינו אז בתדהמה.
שוב סכנה קיומית, ישמידו אותנו?
האם נלחם חזרה?
יוצאים אל הקרב, האם יש ברירה?
אין, זו האמת המרה.
נלחמים בשכונות, אבק שריפה באוויר
מעלה זכרונות של אובדן,
רצים בסמטאות בכל שקע בקיר
מתחבא לו אוייב מסוכן.
עוברים עוד סמטא, עוד חבר נופל,
מזילים עוד דמעה יבשה,
אך פתאום למולנו מופיע הכותל,
שמענו תרועה חלושה.
התרגשות ממלאת התרועה מתחזקת,
רצים מנשקים את הקיר,
רעדתי כולי ובכיתי בקול,
מזה אף אחד לא הזהיר.
כולם בוכים, כולם צוחקים, כולם מבפנים אבודים
אך מה שקנינו לילדנו שווה את כל הכאבים,
את העיר הזו קנינו ביוקר
אך למרות הכל בכיתי דמעות של אושר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
