פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 334 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים חנוק בודדה במערכה
את סי פגשתי במסיבת שחרור של חבר שלי מהצבא. שמו היה עודד, אבל לא היה אחד שלא קרא לו עודדי. הוא היה קטן כזה, נמוך, אפילו נמוך יותר ממני. היו לו פנים עגלגלות, הרבה נמשים, ועיניים גדולות כאלה, תמימות. הוא גר בשכונה יוקרה במרכז, בבית שכמותו אף פעם לא ראיתי במציאות, אחוזה, עם שלוש קומות, שתי בריכות, אחת מקורה לחורף והשנייה בחוץ, על יד מגרש הכדורסל.
זה היה לקראת הקיץ, בתחילת אפריל. מזג האוויר היה שרבי. מאות צעירים (אני חושב שרובם בכלל לא הכירו את עודדי) נהרו לביתו של עודדי והתנחלו בכל פינה. פנים הבית היה נעול - ראיתי כמה בחורים שיכורים מנסים לפרוץ את הדלת האחורית ללא הצלחה.
אני הגעתי לשם בסביבות ארבע אחר הצהריים. עדיין היה חם, אבל נעים יותר. חיפשתי את עודדי בין המוני החוגגים. מוזיקה אלקטרונית פעמה באוזניי. כשהגעתי לאזור הבריכה, נדהמתי מכמות האנשים.
בסופו של דבר מצאתי את עודדי ואת שאר חבריי מהצבא. הם ישבו עם כמה שתי בחורות. סי הייתה אחת מהן. היא הראשונה ששמתי לב אליה. השנייה הייתה רזה מדי, עם פנים צרות ואף מחודד, עיניים קטנות ולא נעימות. סי הייתה יפה מאוד, עיניים כחולות גדולות, שיער ארוך, רטוב ובכל זאת זוהר באדום תחת השמש. היא לא הייתה רזה מאוד, אבל היא הייתה סקסית, עם רגליים ארוכות מלאות נמשים. היא חייכה אלי בנימוס, חיוך שחשף שיניים לבנות וישרות, מעוררות קנאה.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה. התברר לי שהיא בת דודה של עודדי. היה לה קול נורא מעצבן. גבוה, צורמני. אבל לא היה לי אכפת. לא הקשבתי לדבריה.
אחרי חצי שעה אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם בא לה לשחות איתי קצת. היא חייכה, היססה לרגע. בסוף היא הסכימה.
המים היו נעימים. צללתי והגחתי מהמים. פרעתי את שיערי ככלב, טיפות ניתזות על פניה של סי, והיא צחקה בקול. היה לה צחוק מעצבן, כמו הקול שלה. היא צווחה כמו כלב ים - אבל היא הייתה כל כך יפה בזמן שעשתה זאת.
"שיואו, איזה מפגר אתה!" היא צווחה. צחקתי. העזתי ושחיתי קצת קרוב יותר.
"את ממש מוצאת חן בעיניי," אמרתי לה. נשמעתי בטוח בעצמי, למרות שבפנים הבטן שלי התהפכה. היא חייכה חיוך רחב.
"שמתי לב." היא הקניטה. חייכתי אליה.
"נו, ואני מוצא חן בעיניך?"
"בואנה, אתה מהיר," היא משכה את הזמן. לא לחצתי עליה. הרמתי גבה, חייכתי כאילו אני כבר יודע מה התשובה. אבל לא היה לי מושג אם היא מעוניינת או סתם משחקת משחקים.
"כן, אתה מוצא חן בעיניי," היא אמרה.
חייכתי חיוך רחב. כמעט התנשפתי מרוב הקלה. רציתי לנשק אותה באותו רגע. לא עשיתי את זה, כמובן.
צללנו קצת. פתחנו את העיניים במים. היא נראתה כמו בת ים, עם כל השיער האדום סביבה, והעיניים הכחולות הנוצצות. שיחקנו במשחקים של ילדים קטנים. מי מצליח להישאר כמה שיותר מתחת למים. עשיתי לה פרצופים והיא הייתה נחנקת ומיד עולה אל מעל פני המים. ואז ניסינו להטביע זה את זו.
בסופו של דבר ישבנו בפינת מגרש הכדורסל. דיברנו.
זאת אומרת, היא דיברה. על ההורים שלה ועל הבריונות שעברה בתיכון ועל החרדות שלה. בכל פעם שהתחלתי לספר על עצמי היא קטעה אותי, מבלי לשים לב. היא דיברה כל כך הרבה - והעניין שלי בה ירד מרגע לרגע. אני זוכר שייחלתי שתשתוק כבר.
ואז פתאום היא נישקה אותי.
לאחר מכן, כאשר שכבנו על הדשא, בבגדי ים, מביטים בשקיעה שהסתננה אלינו מבעד לענפי העץ תחתיו שכבנו, היא אמרה לי, "אז מה, עכשיו אתה החבר שלי?"
התיישבתי בבהלה. נעצתי בה מבט, כדי לראות אם היא צוחקת או לא. עיניה הכחולות ננעצו בי, מלאות רצינות, חשש. תחושת אשם החלה להתפשט בבטני, דוקרת ובלתי נסבלת. רציתי לקום ולברוח משם.
היא התיישבה. "מה, אתה רציני?" היא כמעט בכתה, "ככה עשית לי קטע? למה סתם אמרת שאתה מעוניין בי?"
"אני באמת מעוניין בך," שיקרתי.
"נו, אז מה הבעיה?"
נשמתי עמוק. התכוונתי לומר לה שזה מוקדם מדי להצהרות. בואי נכיר זה את זו קודם. אבל כבר הספקתי להכיר אותה. החלטתי כבר - אני לא רוצה להיכנס איתה למערכת יחסים. אז מה יכולתי לומר? ששיניתי את דעתי? זאת בת דודה של עודדי, נזכרתי בבהלה. אמרתי לעצמי, שאני אמשוך את זה לקצת זמן. בשביל לא לפגוע בה, בשביל שעודדי לא יאשים אותי שניצלתי את בת דודה שלו.
"אין בעיה," שיקרתי לה, וחייכתי חיוך רחב, והיא החזירה לי חיוך זוהר, ומשכה אותי אליה אל עוד נשיקה.
זה היה לפני שבועיים. מאז ראינו אחד את השנייה כמעט כל יום. היא תמיד רוצה שאדבר איתה בטלפון אחרי. היא מדברת ומדברת, מספרת בדיחות לא מצחיקות ואני צוחק כדי לא לפגוע בה, ותוך כדי אני מרגיש שאני מתחרפן - מהזעם שאני מרגיש, מחוסר האונים, מהתחושה הזאת, שאני חנוק.
אתמול היא אמרה לי, "אתה יודע, תום, לא צריך שניפגש כל יום, לא?" וכמעט התפוצצתי מרוב זעם. הרי אני לא יזמתי את כל הפגישות האלו. בכלל לא רציתי שניפגש! היא נעצה בי עיניים יפות שלמדתי לשנוא. ואני חייכתי אליה, חיוך שמסתיר כל זעם כלשהו, חיוך שכבר בא לי טבעי.
"וואי, איזה יופי שאת אומרת את זה," אמרתי, "גם אני מרגיש ככה, פשוט לא היה לי נעים להגיד."
ואז היא פרצה בבכי. הודתה שהיא אמרה את זה רק כדי לראות איך אני מרגיש כלפיה. אמרה שהיא מאוהבת בי בטירוף, ושנשבר לה הלב שככה אני מרגיש. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מת עליה.
"אבל אתה מאוהב בי?" היא כמעט צעקה.
אמרתי שכן.
אני מחכה לה עכשיו מחוץ לבית שלה עם האוטו של אבא שלי. אנחנו ניסע ללונה פארק. אני רוצה להקיא. אני מרגיש כאילו אני עומד להתפוצץ. אני רואה אותה עכשיו, פוסעת לכיווני, קורנת מאושר. אני רוצה לקחת גז ולנסוע משם. לא לראות את הפרצוף שלה יותר.
אבל היא כבר פותחת את דלת האוטו ונכנסת פנימה. "מה קורה, חיים שלי?" היא מנשקת אותי.
בא לי למות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים סיפור נחמד וכתוב היטב דוידי
הבעיה היחידה לטעמי היא שהגיבור הראשי צריך להיות אישה ולא גבר.
לגברים בדרך כלל אין יותר מדי רגשות אשמה והם חותכים מהר מנשים שמדברות יותר מדי. מעבר לכך אם הוא ממחפשי הסטוצים כמו שזה נראה בהתחלה, בוודאי שתחושות אשמה והתחשבות מוגזמת אינן מתאימות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
