אתה שונא אותו.
פעם הייתם חברים טובים. בלתי נפרדים.
עכשיו אתה לא יודע איך הוא מרגיש כלפיך.
אבל אתה שונא אותו, שונא אותו כל כך, שנאה מייסרת, שמשתכנת בבטנך ולעתים עולה אל גרונך כמו קיא, ולפעמים אתה לא מסוגל להתאפק כשאתה ליד אנשים, ואתה מדבר עליו, והמילים נפלטות החוצה ללא כל שליטה, ולאחר מכן אתה יושב בחדרך, קבור מתחת לשמיכה, מתבייש בעצמך, ושונא אותו יותר.
אתה לא שולט בזה. המפלצת בתוכך הולכת וגדלה, ניזונה משנאה חסרת מעצורים. כל דבר שקשור בו גורם לך לרתוח, וכל דבר איכשהו קשור אליו אצלך, כל דבר מזדיין, וכשאתה פוגש אותו אתה צריך להיות מנומס, להעמיד פנים שכל זה לא קרה.
ולהעמיד פנים שאתה לא פגוע - שהחור בבטן שלך לא גדל כל יום, שאתה אדיש כלפיו - שאתה לא שונא אותו כל כך כדי לכסות על הלב השבור שלך - וכמה אתה רוצה לפגוע בו כפי שהוא פגע בך, ואתה יודע שלא משנה מה תעשה, זה לא יקרה, כי אף פעם לא היית חשוב לו כפי שהוא היה חשוב לך.
ואתה חושב - שמשהו לא בסדר איתך - בגללו -
והוא נעץ בך מבט קר ואמר:
"קשה לי להיות חבר שלך. אתה מקנא בי מדי."
וזה היה הדבר הנורא ביותר שהוא יכל לומר לך.
כי זה היה נכון - אבל לא רק. היו גם רגעים אחרים. של לילות מעורפלים מאלכוהול וקולות צחוק המפלחים את דממת הרחובות השקטים - של שיחות וסודות הנלחשים לקול הצרצרים והממטרות, כאשר כל תנועה שלו הורגשה על המיטה בחדרו, ולעולם לא הרגשת קרוב כל כך אל מישהו - של הומור גס ודוחה שרק שניכם חלקתם - וכשהוא אמר לך את זה חבטת בו -
גם אז הוא הביס אותך. הצמיד אותך לקיר וצעק עליך להירגע. כאשר זרועותיך נירפו בין אצבעותיו הבטת בעיניו הפראיות, בדם הזולג מאפו.
"אתה לא נורמלי," הוא אמר.
וגם זה נכון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
