פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 927 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-8 חודשים אפלה דרור
אני נרדם לפרקי זמן לא מוגדרים ומתעורר בפתאומיות, בבלבול. אני מבין היכן אני, משעין ראשי אל הקיר המעוגל שעוטף אותי כמו רחם ומתבונן ברקיע. אני חושב שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. לעתים השמש זורחת, לעתים אני מתנחם בצינת הערב. אני מנסה להעריך את השעה ובאיזה יום מדובר בכלל. אף שהתאמצתי לשמור על ריכוז, איבדתי קשר לזמן, ועדיין, אני כמעט משוכנע שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. סיימתי הרגע את חבילת הקרקרים ואת ה'פרינגלס' שנותרו בקופסה.
תחושת הסוף התפוצצה בי ברגע שרעות הודיעה שהיא עוזבת אותי. היא השתדלה להיות רכה ורגישה, לא לקונית. אני חייב להזכיר לעצמי לא לשכוח את המחווה שנראית לרגע חסרת חשיבות, אולם הייתה עבורי גשר חזרה אל החיים. לא אצטרך לשנוא אותה ברגעים שאחדל לאהוב אותה. האהבה מתכלה. אני מוכרח לזכור זאת.
עכשיו, לאחר שלושה ימי מחסה בבור, אני מנסה לנצל עד תום את ימי האפלה ולהיוולד מחדש, להיות דרקון בלתי מנוצח, להיות איש נטול חולשות, להיות מלא, אדם בעל עמוד שִׁדרה, חסון ועוצמתי.
חשבתי על זה: רעות חיכתה לרגע המתאים כדי שההודעה לא תשבור אותי לרסיסים אלא לשברים גדולים שאוכל להתמודד איתם. לפעמים גם בפרידות מתקיים משחק הוגן, ללא ספק רעות הייתה הוגנת כלפיי.
"אני רוצה לדבר אתך, עומר". הסתובבתי אליה. בדיוק סיימתי לפנות את הצלחות והכוסות משולחן הפורמייקה, לגרוף את השיירים לפח בתום ארוחת הערב. ברקע התנגן הדיסק של לאונרד כהן, המוזיקה השתלבה יפה עם צליל המים הזורמים על הכלים. לאונרד שר על סוּזָן. המהמתי את הפזמון לעצמי. רעות ישבה מאחוריי, קרוב לשולחן.
"כן, רעות".
"אתה מוכן לסגור את הברז ולשבת?" סגרתי את הברז וניגבתי את ידיי. התיישבתי על כיסא מולה, צללתי לעיניה הירוקות, לא חשתי ולו ברמז את הבאות. בימי השהות בבור הבנתי שכנראה התעוורתי לחלוטין – פורענות התרגשה כל העת כעב שחור מעליי, מעל שנינו.
רעות הייתה יפה מאוד, שיערה תמיד אסוף לפקעת ושזור בסרט שחור. ריסיה הארוכים הבליטו את עיניה הירוקות, שפתיה נטו להשתרבב קדימה, במין קימור מפתה. על פניה ארשת של רכות אוורירית שעוררה בי רגש חזק של אהבה כלפיה. תחילה הניחה את כפות ידיה על השולחן, אחר-כך שיחקה בידית ספל הקפה. לבסוף אמרה ללא שהיות נוספות: "עומר, אני רוצה שנפרד".
המילים שיצאו מפיה היממו אותי. הייתי בטוח שרעות היא היחידה עבורי ושאני היחיד עבורה. היא ליטפה בקצות אצבעותיה את ידיי שכנראה רעדו.
"למה את רוצה לעזוב אותי, רעות?" קולי רעד. ניסיתי לעצור את הרטט הלא רצוני שאחז בסנטרי.
"נראה לי שהפסקתי לאהוב אותךָ. בשלב מסוים היחסים שלנו הפכו להרגל. אני לא מתרגשת יותר כשאתה מלטף אותי, ואין לי תחושה של כמיהה אליך או תשוקה כשאנחנו שוכבים. המין שלנו (פעמוני אזהרה מהדהדים בראשי) נהיה מרוחק, אתה חודר לתוכי, גומר, קם מהמיטה ונכנס להתקלח... אני מרגישה שהפכתי לצעירה-זקנה אתך, עומר". היא התנשמה ברכות חתולית. ידיה עדיין רפרפו על אצבעותיי הרועדות.
"אתה מצליח להוציא אותי מדעתי אפילו כשאתה שוטף כלים. כל פעולה שלך מאורגת ומתוכננת כל-כך. אתה שׂם לך איזו מוזיקה עצובה, אתה מנקה את השיירים מהשולחן, מסבן את הצלחות, שוטף אותן במים ומניח אותן בכלי הייבוש, ואז מנגב את הידיים. זה הורג אותי עומר... אני מרגישה שאני הולכת ונגמרת".
כל הנאמר נשמע נכון, כמעט. הייתי משוכנע שאני מבין היטב בגוף האישה, בייחוד בגופה של רעות, שאני מכיר את הרגע שבו היא צריכה שאגע בשדיה ואת הרגע שבו היא צריכה אקט מהיר. הייתי בטוח שאני בהחלט קורא את הגוף של רעות. מתברר שטעיתי.
התבוננתי בפניה והרגשתי איך חלקים מגופי נוזלים ונשפכים החוצה, כמו מתנתקים ממני. לא היה לי אוויר. שפתיה נעו, אבל כבר לא שמעתי את המילים שאמרה. חשתי בענן הדמעות שהתרכז סביב עיניי, הרגשתי את מגע אצבעותיה המנסות לאחוז באצבעותיי, ממוללות את קצה הציפורן, נוגעות לא נוגעות.
ללא התראה רעות קמה מכיסאה. "עומר, אני יודעת שלא קל לך, אבל זה הדבר הנכון לעשות. אני בטוחה שמכאן נוכל לצאת רק מחוזקים". היא חיבקה אותי קלות והרגשתי איך גופה מתרכך. היא יצאה מהחדר המחניק כדי לאפשר לי להירגע. שוב אני מציין לעצמי שהתנהגותה ברגעי הסיום של יחסינו הייתה בהחלט אצילית. לאונרד שר את 'הללויה', ולראשונה נשמעה ההרמוניה הצלילית מעט צורמת.
לאחר כרבע שעה הופיעה רעות בפתח המטבח ושאלה בקול רך אם הכול בסדר. הנהנתי לחיוב, דמעות הציפו את עיניי. רעות התקרבה אליי והושיטה לי טישו לבן שכנראה כבר היה בידה בהיכון. "קח, תנגב את הדמעות. אני מצטערת. אני בסלון".
שמעתי אותה מדליקה את הטלוויזיה, מעבירה לערוץ החיים הטובים ומתיישבת בכורסה שלה. קמתי מהכיסא וצעדתי אל הסלון. נעמדתי ליד הטלוויזיה ושאלתי בקול רועד: "רעות, זה סופי?" היא הנהנה ולא הביטה בי. "כן עומר, אני לא רואה כל אפשרות אחרת. מצטערת. אני אישן היום אצל חברה ומחר בבוקר ניפגש ונסגור כל מה שצריך, נחלק את תשלום החשבונות ואת החפצים שלנו". ברקע נשמע קולו של לאונרד שהתערבב במוזיקה מערוץ החיים הטובים. היא הפנתה את עיניה אליי ושאלה בקולה הרך: "אתה יכול לעצור את המוזיקה? מאוד קשה לי ככה". לחצתי Stop.
נשכבתי על המיטה בחדר השינה שלנו. ירח מלא נשקף מהחלון, נדמה היה לי שהוא מאותת אליי. פתאום התקשיתי מאוד לנשום, כאילו נוצר בתוכי אוויר שמנוני ודחוס. התחלתי לנשום נשימה אחר נשימה, לספור חזרות כמו שהסבירה לי רונית המדריכה ליוגה. שאפתי ונשפתי והירח המשיך להציץ מעבר לחלון. שמעתי דלת נטרקת, הבטתי מהחלון וראיתי את הצללית של רעות פוסעת על השביל, מוארת בהילת הפנס. בידיה סיגריה דולקת וטלפון נייד. לא שמעתי עם מי היא מדברת. ברגעים האלה חשתי בכל פינה בגופי שאני אוהב אותה יותר מכול.
הירח המשיך להשקיף עליי, להביט בדמותי מלמעלה כמבין ללבי. קמתי מהמיטה בתחושת דחף בלתי נשלטת, אספתי מערמת הבגדים המוטלת על סל הכביסה סווטשירט שחור ולבשתי אותו על חולצת השינה שלי. נטלתי את תיק הטיולים האפור והלכתי למטבח. הכנסתי לתיק קופסת 'פרינגלס', קרקרים בטעם גבינה, מים מינרלים, 'טיק טק' מנטה, גפרורים וחבילת 'ווינסטון לייט'. רכסתי את התיק, אולם במחשבה שנייה פתחתי אותו והוספתי לתוכו גם חצי כיכר לחם וחבילת גבינה צהובה. לקחתי מהשולחן בחדר את נגן המוזיקה שבו היו שמורים כמעט שלוש מאות שירים שאספתי בדבקות, והטמנתי אותו עמוק בתוך התיק. נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי מהבית. רעות נתקלה בי במורד השביל. הספקתי לשמוע אותה אומרת: "אמרתי לו, הוא בכה אבל לא התפרק. מצדי אני יכולה להתפנות כבר מחר". ואז היא צחקה, רעות היפה שלי.
היא הופתעה כשראתה אותי מגיח בנחישות מהדלת. "עומר!" קראה אליי. היה לי קשה מאוד לענות לה ואפילו להביט בה. אני חושב שהחוט שפקע בתוכי הפקיע גם אותה באבחת סכין מחיי. חלפתי מולה בלי לומר מילה, והיא התבוננה בי במבט קצת המום. לא שמעתי מה היא אמרה. המילים התעופפו ברוח. התחלתי לפסוע בצעדים מהירים. עליתי על הכביש הראשי שמוביל ליציאה מהמושב שבו גרנו. בתוכי התרחש שקט מופלא, ריחוף של שלווה ורגש כביר של השלמה שאפף את כל פינות פנימיותי. הרגשתי בצורה המוחשית ביותר איך נושלים ממני משקלים כבדים, ובכל צעד אני הופך קליל יותר. חייכתי לעצמי והירח המשיך לנווט את דרכי. הוצאתי את הנגן, הנחתי על אוזניי אוזניות. הקשבתי לשיר של הסטונס, 'סוסים פראיים'. הצתי סיגריה והמשכתי לצעוד. הצלילים התחזקו והיו נהדרים באוזניי כאילו המוזיקה חודרת לחיי בעוצמה חריגה. הסיגריה הייתה טעימה והירח המשיך לאותת לי.
לאחר כרבע שעה של צעידה ירדתי מהכביש לכיוון שדה חרוש, שטוף אור לבן חיוור. הרגשתי אניצי קש חודרים לנעליי, באוזניי התנגן שיר ישן של חוזה פלסיאנו, זמר עיוור שאני אוהב מאוד. התיישבתי על האדמה וחלצתי נעליים. הבטתי אל תוך החושך הערפילי, שהלך ונמוג באור הירח החלבי. ידעתי שיש שם בור, בור ניקוז ישן לימי החורף. התקרבתי לשפתו והבטתי אל תוכו. מוזיקה קצבית דהרה באוזניי. תוך כדי ההתבוננות התחוור לי מדוע ארזתי את תיק הטיולים שלי: הבור קרא לי לבוא אל קרבו. לאחרונה קראתי את ספרו של מוֹרָקמי, 'קורות הציפור המכאנית'. גיבור הספר, הניצב בפרשת דרכים, נכנס לבור כדי לבחון את מהלך חייו. בעת הקריאה הרגשתי שאני בתוך הבור, בגופי, מחפש משמעות לחיי. תמיד סקרנה אותי האפלה, והנה אני ניצב מול הבור, בשל ומוכן. לא פחדתי. הסתקרנתי. הרגשתי בעלבון מדבריה של רעות. תמיד נשים נהנו מביצועיי המיניים, כך הרגשתי, כך הן אמרו.
נכנסתי לתוך הבור ואחזתי בדפנותיו בניסיון עקר לגעת בקצות הרגליים בעומקו. בנגן התנגנה מוזיקת עולם, עונג אמיתי. "על החיים ועל המוות", מלמלתי וקפצתי פנימה. נחַתי בקרקעית הבור והבטתי למעלה. פתח הבור נשקף כמטר וחצי מעליי, הירח המשיך לנצוץ ואני התיישבתי, שעוּן על הקיר, מתענג על הקרקר הראשון. בגופי היה שקט מפתיע. נדמה שהשארתי את כל המהמוֹרוֹת של חיי מחוץ לבור. השענתי את ראשי אל הקיר ועצמתי את עיניי. כעת התנגנו שירים צוננים ורכים של ג'ורג' הריסון, הצלע האהובה עליי בביטלס. החלטתי לנסות להזמין מחשבה ממאגר המחשבות המאוחסן בתוכי ולבחון אותה בכנות, להתעמת עמה. הבור יכול לחשוף את הנסתר ולגלות את הצללים שכה הקפדתי להסתיר מעצמי. ידעתי.
חשבתי על אמי, לאה. היא מתגוררת רחוק ממני, אין בינינו יחסים חמים ומעולם לא שאלתי את עצמי מדוע, למה אני ואימא שלי נעים ביקום ללא כל קשר. נזכרתי בילדותי. במבטיה של אמי. למה הילד הזה כל-כך מרעיש? למה הוא לא זז עם כל העדר? למה הוא לא מחייך הרבה? אולי היא פשוט לא אוהבת אותי ואולי אני בכלל בן מאומץ שנכפה עליה, איני יודע.
הפכתי בעניין מכיוונים שונים, כיביתי את הנגן כדי לשמור על ריכוז. המחשבות היו מורכבות, אבל לא הגעתי להבנות בהירות. עצמתי את עיניי ונרדמתי.
התעוררתי וגופי עדיין היה שקט בצורה מוזרה, כאילו נמצא בתהליך ניקיון פנימי שלו מעצמו, משיל את עומר מעומר. הצתי סיגריה מקופסת ה'ווינסטון לייט' ולגמתי לגימה מבקבוק המים. חזרתי לחשוב על אמי. נזכרתי שבהיותי ילד, בשובי מבית הספר, נהגתי לקפץ על המדרגות המובילות לביתי. אימא הייתה משקיפה עליי מהמרפסת, ועצב היה נשקף מעיניה תמיד. בהדרגה העצבות הפכה לנרגנות, ובכל שנה אישוניה נצבעו בכהות עמוקה יותר, פחות ופחות מילים טובות היו לה עבורי. מדהים, חשבתי לעצמי, רק כשאני נמצא בתוך הבור אני מסוגל להביט לאמי בעיניים. לחשתי לה וגם לי שאני סולח לה, וחזרתי לישון. כשהתעוררתי השמש כבר זרחה, אולם אני חשתי צינה. התכרבלתי בסווטשירט והבטתי לכיוון האור העולה בשמיים. אפשרתי למחשבות ממחסן המחשבות לעלות לראשי: המחשבה הבאה הייתה על אחותי.
היא גרה בקריית מוצקין וכמעט שאין לי קשר איתה או עם בעלה הגס. באירועים משפחתיים הוא מתנהג אליה בזלזול, עיניה שבעבר היו שמחות הפכו במשך הזמן לעיניים דהויות. אחותי הפכה, לנגד עיניי, לאדם מָהוּהַּ ורצוץ. המחשבה הפתאומית על אחותי ועל מוֹת השִׂמחה שלה צרבה מאוד בגופי. בבטני צמח כאב צורב. הכאב היה בלתי נסבל, התחלתי להיאנק, דמעות זלגו מעיניי, נמרחות על פניי, חודרות לגרוני ולנחיריי, שורפות אותי. דמותה המרופטת של אחותי צפה מול פניי בודדה וריקה. מתוך אדי הערפל היא לחשה: "איפה אתה אחי? לאן נעלמת? למה לא שמרת עליי?"
דמותו של עופר, בעלה הבן זונה שמדבר אליה בטון משפיל וחסר רחמים, עלתה לנגד עיניי. כעס גאה בי והתעצם. חבטתי את ראשי בדפנות הבור שוב ושוב והבטחתי לעצמי שאשמור על אחותי. נשמתי אוויר כמו שלמדתי בתנועות המדיטציה. נשימה, נשיפה ושוב נשימה, נשיפה. חרטתי על קירות הבור את המילה 'שורף' והעמקתי את החריטה, אולם הוי"ו נשארה דקיקה, ודקיקותה הבליטה את שורש המילה. "עופר!" צעקתי מתוך הבור, "אני אזיין אותך! אם תדבר ככה אל אחותי, אני נשבע לך שאני אזיין אותך!" הצעקות עזרו לי להתעשת ולהירגע. השענתי את הראש על הקיר וצפתי.
לא רציתי להעלות מהמחסן את התמונה הבאה. עוד לא, פשוט לא יכולתי.
הירח חזר להאיר בשמיים. עצמתי את עיניי והקשבתי לשקט מסביב, בראשי נשמע איתות ממחסן המחשבות, הגיע הזמן לתמונה הבאה. חששתי.
אני ילד בן עשר ועל פניי חיוך נטול דאגות. אני אוחז בידי מברשת צבע, צובע את עמודי הפנסים שבגינה בכחול-לבן. אני צובע לאט וביסודיות ואבא צובע יחד איתי. הוא מחייך אליי והתחושה בגופי נפלאה. "אתה עושה עבודה נהדרת!" הוא אומר לי, "מלאכה של כוכב! אומן גדול אתה תהיה!"
אני מחייך ומרגיש קל ואהוב. לפתע, ללא אזהרה, אני צובע בחמת זעם את העמודים באדום ובשחור, התמונה של אבי מתפוגגת והוא נעלם. מול עיניי ניצבים עמודים אדומים ושחורים, מעליהם מרחפת אמי, ובעיניה טרונְיָה. אחותי לידה, כפופה, לשונו של הבן-זונה מצליפה בה. במקום שאבא עמד, נותרה חקוקה באוויר כתובת עזה: אתה אחראי עומר. רק אתה אחראי.
נרדמתי, הכאב היה בלתי נסבל.
התעוררתי הבוקר עם זריחת השמש. השתוקקתי לקפה והייתי מוכרח להתפנות, כבר לא הייתי נינוח. נעמדתי ומתחתי את גופי המאובן לכל אורכו. לגמתי מהמים שנותרו בבקבוק, השתנתי לתוכו, וזרקתי אותו מחוץ לבור. עישנתי סיגריה. כעת המוח שלי בהיר באופן מפתיע. מחשבותיי צלולות עד שכמעט אפשר לשחות בתוכן. כן, היום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. נכון, יש מין תחושה קבועה של מחנק, ובכל זאת אני נושם בחופשיות יותר מתמיד.
הגיע הזמן לצאת מהבור. אני מפעיל את הנגן בשביל להירגע, שומע רצף נפלא של שירי בוב דילן, מרגיש מבורך על הצלילים השואבים את מחשבותיי מתוכי ונפרשים מולי לרווחה. אני יכול ממש לאחוז בהם באצבעותיי. לא רוצה לחשוב על רעות, על הרכות שלה.
עצור, אני אומר לעצמי.
אין לי ברירה אלא לחשוב על רכות, הרכות היא חלק מתהליך הריפוי שלי, גם אם אני לא מסכים, אני מנסה לשכנע את עצמי.
כשהיינו עושים אהבה, היא הייתה נעה ברגש מחשמל ונוהמת בקול, הייתי לופת את הישבן הקטן שלה ומגביר את הלחץ, תענוג אמיתי. כאן, בתוך הבור, הרגשתי איך גופי נמתח. מדהים כמה שאני נוצץ. הייתי בטוח שרעות היא היחידה, אבל הנה אני חי, הנה אני נושם, הנה אני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-8 חודשים קראתי בשקיקה. חני
-
לפני 8 שנים ו-8 חודשים משובח מאוד. אברהם
בתוך הסיפור:
אולי הקונפליקט האמתי בינך לבין רעות, נובע מ"תפישת האהבה"
אצלך: "לא אצטרך *לשנוא אותה* ברגעים שאחדל לאהוב אותה. האהבה מתכלה. אני מוכרח לזכור זאת."
אצלה: "נראה לי שהפסקתי לאהוב אותךָ. בשלב מסוים היחסים שלנו הפכו להרגל."
בין שתי התפישות, התפישה שלה - שחור\לבן (אין באמצע) - ניצחה.
עוד לא עיינתי עיון רב בתוך המניעים (ויש כמה), כדי להוסיף נדבכים, בהם יש לתלות את המהפך החד והענייני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
