~מוקדש לאורטש~
הכל התחיל מהבראוניז של הכומר השמן.
היה ברור שכך יהיה. הכומר השמן, הרוח של בית הפלפאף, היה אומנם איש (רוח?) חביב, אבל מפוזר לגמרי. כמו כל יום שישי, הוא הכין בראוניז. איש לא ידע מאיפה באה המסורת הזו, או כיצד מצליח הכומר חסר הגוף הממשי להכין בכלל בראוניז, אבל כך התנהלו הדברים. אלא שבאותו יום שישי גורלי שבו סיפורנו מתחיל – סיפור על אחת החרפות המבישות ביותר שידע בית הספר לקסמים הוגוורטס אי פעם – דבר אחד היה שונה. שני עושי צרות, אחת מבית הפלפאף והשני מבית רייבנקלו, שמו את עיניהם על הבראוניז האמור. ושני בני הבליעל הללו השיגו אותו יום גלימת היעלמות.
עכשיו, הגלימה הזו לא הייתה מרשימה כמו הגלימה של ג'יימס פוטר, שכולם ידעו שאביו היה הארי פוטר המפורסם, אבל היא בהחלט היה עמידה דיה ליום שלם לפחות. הם הכינו אותה בעצמם, באותו בוקר, עבודה שהייתה מתישה וקשה, אבל לא כמו שהם חששו שתהיה. הם רקחו גם שיקוי, יום קודם לכן, שדמה במעט למשקאות השיכר, אך היה חזק יותר ומרוכז יותר, ופעולתו דמתה בעיקר ל... ובכן, לסמים. תכניתם הייתה פשוטה. להשתמש בגלימת ההיעלמות כדי להבריח את הסמים תוצרת הבית אל תוך הבראוניז של הכומר השמן, ולאחר מכן לחלק אותם לכל תלמידי הוגוורטס (ואם אפשר, אז גם למורי בית הספר הנ"ל). אפשר אומנם לשאול... מדוע? התשובה הפשוטה הייתה שהם היו סקרנים לראות מה יקרה. אני תמיד טענתי שיש בהוגוורטס יותר מדי הפסקות וזמן חופשי, אגב. רק תראו מה זה גורם.
בכל מקרה. תכניתם צלחה. בתוך שעה בודדת היו מעל לחצי מתלמידי הוגוורטס מסוממים כהוגן. אם עד אותו רגע תהה לעצמו מי מהתלמידים כיצד מתנהג אדם בהשפעת חומרים משני תודעה, כעת הוא קיבל את תשובתו.
הם התנהגו כאידיוטים.
קבוצה גדולה של תלמידי שנה שלישית מארבעת הבתים התכנסו בכיתת שיקויים והחלו לערבב חומרים בלי חשבון. תלמיד ריינבקלו שלנו – ששמו, אגב, היה קורניליוס – היה צריך לחטוף להם את הבקבוקים מהיד, לגרש אותם בכוח ולנעול את הדלת בעזרת שמונה לחשים שונים, לפני שמי מהם יגרום לשרפה או לפיצוץ.
בינתיים חצי מתלמידי גרפינדור ריחפו בחוץ על מטאטאיהם, עושים סלטות ושמיניות באוויר. טדי לופין, שהיה בשנתו השישית, ניסה לראות אם הוא יצליח לקפוץ ממטאטאו ולנחות על מטאטא של אחר מחבריו. למרבה המזל היה נראה שתלמידת סלית'רין בעלת שכל אחת, שלא אכלה מהבראוניז, הנחיתה את כל החבורה הזו בכוח והחרימה את המטאטאים.
"עשינו טעות, קורניליוס," דיווחה תלמידת הפלפאף – שמה היה נוף – לחברה בצער. "אתה בכלל זוכר באילו רכיבים השתמשנו?"
הוא לא זכר.
התברר להם שלאיש משניהם לא היה מושג קלוש איזה מין משקה הם יצרו. הם לא ידעו כמה זמן נמשכת השפעתו של הסם, או מה הוא גורם לאנשים לעשות. היה נראה שהוא משפיע על כל אחד קצת אחרת. שלושה תלמידים ישבו על המדרגות הזזות והעמידו פנים שהם ברכבת הרים, כולל צרחות על עונג כל פעם שגרם המדרגות זז בתנועה חדה. שמונה אחרים ניסו לשחק אמת או חובה, עם תנשמת במקום בקבוק. חדר המועדון של הפלפאף היה חורבה, עם כריות קרועות בכל פינה ותלמיד או שניים שהעמידו פנים שהם גיריות. בחדר השירותים של מירטל המייללת ישב תלמיד, בתחתונים בלבד, וניסה לבכות על כתפה, אבל עבר דרכה כל פעם. מספר תלמידים ניסו למצוא את וולדמורט במטבחים, מספר אחרים רקדו הורה במסדרון, והתברר שרוב הריינבקלואים המציאו שפת ג'יבריש משלהם וסירבו לדבר בכל שפה שהיא חוץ ממנה.
בייאושם הרב, החליטו קורניליוס ונוף להסגיר את עצמם ולפנות למנהלת בית הספר, גברת מקונגל. הם הגיעו לפתח משרדה, וגילו שהוא פתוח לרווחה. בראש מורכן נכנסו, מוכנים לקבל על עצמם את העונש שתמצא לנכון, אולם...
אולם התברר להם שגם מקונגל אכלה מהבראוניז. היא נראתה כאילו היא חושבת שהיא מדברת עם... מי זה היה, סוורוס סנייפ? והשיחה לבשה אופן מיני מעט... שני הידידים החליטו להסתובב לאיטם ולסגת על נפשם.
"טוב," מלמלה נוף כשישבו שניהם על המדשאות בחוץ, מסביבם תשעים אחוז מהתלמידים והמורים גם יחד משתגעים, "מה עושים עכשיו?"
"אם אי אפשר לנצח אותם, הצטרף אליהם," השיב קורניליוס.
נשארו עוד שתי חתיכות בראוניז אחרונות.
בהינד ראש זה כלפי זו, הם השיקו אותן אחת בשנייה כמו כוסות יין ואכלו אותן.
(כעבור יום כולם חזרו למצבם הרגיל, ולמרבה המזל לא התרחשו פציעות חמורות כלשהן שגבת פומפרי לא הייתה יכולה לרפא.
קורניליוס ונוף לא קיבלו שום עונש עד היום, מאחר ומקונגל עדיין מחפשת משהו מספיק קשוח בשבילם, ולא מצליחה למצוא עונש לטעמה.
השמועות על המקרה האפי הזה הופצו במהירות מרשימה, אבל מתי מעט בלבד עוד זוכרים שזה לא היה האירוע הראשון מסוגו בהוגוורטס. ארבעת הקונדסאים, בשנתם השביעית, ניסו טריק דומה. אם כי הם היו חכמים מספיק כדי להשתמש בכישוף זיכרון על כל המעורבים לאחר מקרה.)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה