אני עייפה.
אני שקטה.
לא, אני שוקטת.
שוקטת.
שוקטת.
יש מילה כזאת בכלל?
שוקטת.
אני מרגישה במילה הזאת את התנודות הקטנות של השקט שבתוכי.
גלים כאלה,
נסחפים
וחוזרים.
נסחפים
וחוזרים.
משאירים אותי כל הזמן בתחושה כזאת
של קצה
כאילו אני ממש על הסף.
הסף של מה?
כאילו חסר לי רק עוד טיפ-טיפה אוויר.
כאילו עוד רגע קטן אני אגיע.
לאן?
אני אמורה לקום.
להתארגן
כבר מאוחר.
אבל השקט הזה
הוא לא נותן לי לזוז.
כאילו
כאילו יש משהו שעוד לא בוצע.
כאילו יש דמעות שמחפשות את הדרך החוצה.
כאילו יש מישהו שמחכה שאדבר איתו.
אני לא רוצה לקום מהספה עכשיו
או בכלל
בגלל השקט.
שקט.
אני שוקטת.
או שאני בכלל
רועשת?