"החיים ממשיכים" היא אמרה ודפקה לי על הגב, זה אולי היה ניסיון לעודד אבל אותי זה רק דיכא.
"בסדר..." היא המשיכה "כולה עוד מת לערמה". היא באמת לא עזרה פה.
"מה את דפוקה?!" נשברתי סופית "אבא שלי מת וזה מה שיש לך לומר לי??!" לא הבנתי מה קרה לסימפטיה.
"בסדר, כולם מתים בסוף. מה הביג דיל? זה או עכשיו או אחר כך אז מה זה משנה?".
"משנה לי יא סתומה. זה אבא שלי!".
"אז?" היא קמה והלכה. מה לא בסדר איתה??.
יצאתי מבית הקברות והתקשרתי לאמא שלי.
אחרי 5 צלצולים היא ענתה.
"אמא!" אמרתי בלחץ.
"כן?" היא בטון רגוע מידי יחסית למצב.
"איפה את?" תקפתי ישר "מה קרה?, פספסת את ההלוויה!", היא בהלם מוחלט. כבר לא יודע מה לעשות.
"אוי שכחתי" אמא צחקקה "טוב לא נורא הוא גם ככה מת".
"מה?!!" צרחתי באמצע הרחוב "זה בעלך!, הבחור שנשואי לך כבר 40 שנה וכל מה שיש לך לומר זה- 'לא נורא הוא גם ככה מת'?!".
כבר לא ידעתי מה לעשות משהו לא בסדר איתי או עם כל שאר העולם.
"בסדר" היא אמרה בטון גבוה ומתרץ "כולם מתים בסוף".
פעם שנייה שאני שומע את המשפט הטיפשי הזה.
כולם מתים בסוף.
כולם מתים בסוף.
כולם. מתים. בסוף.
"זה לא סיבה!" נבחתי בטלפון ברגע של שיגעון.
"טוב חמוד, אם אתה מתכוון לצעוק אני לא אדבר איתך ככה" היא אמרה בקול האימהי והסמכותי שלה וניתקה לי בפרצוף.
מה קורה כאן?!! איך כולם יכולים להיות כל כך אדישים?.
השתגעתי סופית והתחלתי לרוץ ברחובות, נעצר מול הבן האדם הראשון שראיתי.
"הי הי!" תפסתי לו בכתף, מתנשף בכבדות "אבא שלי מת את יודע?".
"ו..." הוא אמר משועמם.
"הוא מת היום" אמרתי בניסיון נואש לטיפת אכפתיות אבל זה היה כישלון מוחלט.
"וזה מעניין אותי כי?" הבחור שאל בעצבים. זה לא הגיוני. העולם לא מקום כזה אכזר.
"כי אני בן אדם שעומד מולך!"
"בסדר, זה גם ככה לא באמת משנה" הבחור אמר "גם ככה כולם מתים בסוף".
אין. הבנתי סופית. הסימפטיה מתה.
עזבתי לו את הכתף והבן אדם התרחק במהירות כנראה בורח מהזר המטורף שצורח עליו ברחוב.
הייתי נעלב אבל אני יודע שזה לא באמת משנה הרי... גם ככה כולם מתים בסוף.
הסתובבתי לעבר הכביש ולקחתי נשימה עמוקה.
אחד...
שתיים...
שלוש...
זה אולי היה כואב ואולי זה היה עצוב אבל אני כבר יודע שזה לא באמת משנה, גם ככה כולם מתים בסוף.
"בסדר..." היא המשיכה "כולה עוד מת לערמה". היא באמת לא עזרה פה.
"מה את דפוקה?!" נשברתי סופית "אבא שלי מת וזה מה שיש לך לומר לי??!" לא הבנתי מה קרה לסימפטיה.
"בסדר, כולם מתים בסוף. מה הביג דיל? זה או עכשיו או אחר כך אז מה זה משנה?".
"משנה לי יא סתומה. זה אבא שלי!".
"אז?" היא קמה והלכה. מה לא בסדר איתה??.
יצאתי מבית הקברות והתקשרתי לאמא שלי.
אחרי 5 צלצולים היא ענתה.
"אמא!" אמרתי בלחץ.
"כן?" היא בטון רגוע מידי יחסית למצב.
"איפה את?" תקפתי ישר "מה קרה?, פספסת את ההלוויה!", היא בהלם מוחלט. כבר לא יודע מה לעשות.
"אוי שכחתי" אמא צחקקה "טוב לא נורא הוא גם ככה מת".
"מה?!!" צרחתי באמצע הרחוב "זה בעלך!, הבחור שנשואי לך כבר 40 שנה וכל מה שיש לך לומר זה- 'לא נורא הוא גם ככה מת'?!".
כבר לא ידעתי מה לעשות משהו לא בסדר איתי או עם כל שאר העולם.
"בסדר" היא אמרה בטון גבוה ומתרץ "כולם מתים בסוף".
פעם שנייה שאני שומע את המשפט הטיפשי הזה.
כולם מתים בסוף.
כולם מתים בסוף.
כולם. מתים. בסוף.
"זה לא סיבה!" נבחתי בטלפון ברגע של שיגעון.
"טוב חמוד, אם אתה מתכוון לצעוק אני לא אדבר איתך ככה" היא אמרה בקול האימהי והסמכותי שלה וניתקה לי בפרצוף.
מה קורה כאן?!! איך כולם יכולים להיות כל כך אדישים?.
השתגעתי סופית והתחלתי לרוץ ברחובות, נעצר מול הבן האדם הראשון שראיתי.
"הי הי!" תפסתי לו בכתף, מתנשף בכבדות "אבא שלי מת את יודע?".
"ו..." הוא אמר משועמם.
"הוא מת היום" אמרתי בניסיון נואש לטיפת אכפתיות אבל זה היה כישלון מוחלט.
"וזה מעניין אותי כי?" הבחור שאל בעצבים. זה לא הגיוני. העולם לא מקום כזה אכזר.
"כי אני בן אדם שעומד מולך!"
"בסדר, זה גם ככה לא באמת משנה" הבחור אמר "גם ככה כולם מתים בסוף".
אין. הבנתי סופית. הסימפטיה מתה.
עזבתי לו את הכתף והבן אדם התרחק במהירות כנראה בורח מהזר המטורף שצורח עליו ברחוב.
הייתי נעלב אבל אני יודע שזה לא באמת משנה הרי... גם ככה כולם מתים בסוף.
הסתובבתי לעבר הכביש ולקחתי נשימה עמוקה.
אחד...
שתיים...
שלוש...
זה אולי היה כואב ואולי זה היה עצוב אבל אני כבר יודע שזה לא באמת משנה, גם ככה כולם מתים בסוף.