1. העניין באומנות

אמרתי לה שהתמונה הזאת מפגרת. עיגול שחור ברקע לבן, מה העניין בכלל? כל טמבל יכול לצייר עיגול.
היא אמרה לי שאני מפגר. ושאני פשוט לא מבין אומנות כי באומנות זה לא משנה איך זה נשמע או מה המילים או מה מצויר מה שמשנה זה איך זה גורם לך להרגיש.
רציתי להמשיך להתווכח איתה, הייתי מסוג האנשים האלו שתמיד חייבים לנצח אבל היום כבר לא היה לי כוח. עזבתי את הנושא. וויכוח מיותר.
חזרתי הביתה אחרי יום רע, ריבים מפגרים, מורים שצועקים, הורים אטומים.
ישבתי על הספה ומזגתי קורנפלקס כדאי לצפות קצת בטלוויזיה. קצת להשתיק את המחשבות הרעות.
הקורנפלקס כבר חיכה לי על השולחן והרעש של הטלוויזיה מילא את החדר ואולי קצת את הלב שלי, נעמדתי לקחת מהמקרר את החלב אבל לפני שהספקתי למזוג אותו הוא נפל לי על הרצפה ונשפך כולו.
עמדתי שנייה המום מכמה מזל רע יכול להיות לבן אדם.
עמדתי וצפיתי בחלב נשפך והרעש של הטלוויזיה כבר לא יכל באותו רגע למלות שום דבר.
ובזמן שראיתי את הטיפות האחרונות של החלב נשפכות על הרצפה פרצתי בבכי, יותר חזק משאי פעם הרשתי לעצמי.
יום מחורבן.
חלב מחורבן.
ואני, הבכיין הכי מחורבן פה.
וזה בכלל לא הגיוני הרי, לא בוכים על חלב שנשפך, לא?.
אבל טוב זה העניין באומנות זה לא איך היא נראית זה איך היא גורמת לך להרגיש.

נכתב לפני 8 שנים ו-10 חודשים

2. והפעם על אמת

הוא שואל אם יש סיבה לחיים שלנו.
ואני לא יודע מה לומר.
הוא מתחיל להתעצבן ואני מתחיל לפחד.
למה אני ער? הוא דורש לדעת ואני חושש לפצות את פי.
למה? מאיפה לי לדעת מטומטם אחד.
הוא מתעצבן יותר ומתחיל לצעוק.
אני מפחד וכועס בו זמנית, רוצה שיעזוב ורוצה שיישאר.
יעזוב? כי אין לי תשובה וכנראה לעולם לא תהייה.
ויישאר? אולי כי הוא האפשרות היחידה שלי לדעת - והפעם על אמת, למה אני ער?.

נכתב לפני 9 שנים ו-2 חודשים

3. דברים שקורים בעולם בו הסימפטיה מתה

"החיים ממשיכים" היא אמרה ודפקה לי על הגב, זה אולי היה ניסיון לעודד אבל אותי זה רק דיכא.
"בסדר..." היא המשיכה "כולה עוד מת לערמה". היא באמת לא עזרה פה.
"מה את דפוקה?!" נשברתי סופית "אבא שלי מת וזה מה שיש לך לומר לי??!" לא הבנתי מה קרה לסימפטיה.
"בסדר, כולם מתים בסוף. מה הביג דיל? זה או עכשיו או אחר כך אז מה זה משנה?".
"משנה לי יא סתומה. זה אבא שלי!".
"אז?" היא קמה והלכה. מה לא בסדר איתה??.
יצאתי מבית הקברות והתקשרתי לאמא שלי.
אחרי 5 צלצולים היא ענתה.
"אמא!" אמרתי בלחץ.
"כן?" היא בטון רגוע מידי יחסית למצב.
"איפה את?" תקפתי ישר "מה קרה?, פספסת את ההלוויה!", היא בהלם מוחלט. כבר לא יודע מה לעשות.
"אוי שכחתי" אמא צחקקה "טוב לא נורא הוא גם ככה מת".
"מה?!!" צרחתי באמצע הרחוב "זה בעלך!, הבחור שנשואי לך כבר 40 שנה וכל מה שיש לך לומר זה- 'לא נורא הוא גם ככה מת'?!".
כבר לא ידעתי מה לעשות משהו לא בסדר איתי או עם כל שאר העולם.
"בסדר" היא אמרה בטון גבוה ומתרץ "כולם מתים בסוף".
פעם שנייה שאני שומע את המשפט הטיפשי הזה.
כולם מתים בסוף.
כולם מתים בסוף.
כולם. מתים. בסוף.
"זה לא סיבה!" נבחתי בטלפון ברגע של שיגעון.
"טוב חמוד, אם אתה מתכוון לצעוק אני לא אדבר איתך ככה" היא אמרה בקול האימהי והסמכותי שלה וניתקה לי בפרצוף.
מה קורה כאן?!! איך כולם יכולים להיות כל כך אדישים?.
השתגעתי סופית והתחלתי לרוץ ברחובות, נעצר מול הבן האדם הראשון שראיתי.
"הי הי!" תפסתי לו בכתף, מתנשף בכבדות "אבא שלי מת את יודע?".
"ו..." הוא אמר משועמם.
"הוא מת היום" אמרתי בניסיון נואש לטיפת אכפתיות אבל זה היה כישלון מוחלט.
"וזה מעניין אותי כי?" הבחור שאל בעצבים. זה לא הגיוני. העולם לא מקום כזה אכזר.
"כי אני בן אדם שעומד מולך!"
"בסדר, זה גם ככה לא באמת משנה" הבחור אמר "גם ככה כולם מתים בסוף".
אין. הבנתי סופית. הסימפטיה מתה.
עזבתי לו את הכתף והבן אדם התרחק במהירות כנראה בורח מהזר המטורף שצורח עליו ברחוב.
הייתי נעלב אבל אני יודע שזה לא באמת משנה הרי... גם ככה כולם מתים בסוף.
הסתובבתי לעבר הכביש ולקחתי נשימה עמוקה.
אחד...
שתיים...
שלוש...
זה אולי היה כואב ואולי זה היה עצוב אבל אני כבר יודע שזה לא באמת משנה, גם ככה כולם מתים בסוף.

נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים

4. חומות

חומות. חומות נבנו סביב העיר הקדושה בעולם.
חומות נבנו כדי שאף רוע לא יכנס ויזהם את הטוהר של העיר הקדושה בעולם.
ששום דבר לא ישחיר את הלובן שלה או יהרוס את מאמינה.
חומות נבנו מכוונות טובות.
10 משפחות. המשפחות הטובות, הטהורות והמיוחדות בעולם נבחרו ליישב את העיר.
ואין יוצא ואין נכנס לעיר.
מבחינת העולם הם נבחרו להתיישב במקום הטוב בעולם, ומבחינת המשפחות הם נכלאו על היותם טובות.
ואין יוצא ואין נכנס לעיר.
הכעס של המשפחות גבר, והם החליטו שאם טוב לב הכניס אותם למצב הזה אז אולי רוע יוציא אותם משם.
לבובותיהם השחירו וראשם זוהם משנאה.
ילדיהם חונכו לרוע, וכך עברו דורות.
וכך יצא שהעיר הטובה בעולם נהרסה מהיסוד והשחירה משנאה – בגלל כוונות טובות.
ויום הגיע ולעולם נמאס לראות את החומות המסתוריות האלו, והוחלט לשבור אותם בכדי לראות את האנשים הטובים בעולם.
וכך נעשה, אך המשפחות הנבחרות כבר הושחתו מעבר לתיקון.
העולם לא האמין למראה עיניו, האלו האנשים הטובים בעולם?.
אך בכל זאת הם הנבחרים.
העולם העריץ וסגד להם כי הרי הם אנשי העיר הטהורה.
וכך קרה שהעולם הושחת, מכוונות טובות.

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

5. זה היה צריך להספיק

ואהבתי אותה.
וחשבתי שזה יספיק, ואיכשהו אם אני אוהב אותה מספיק והיא תאהב אותי מספיק הכוכבים יסתדרו והגורל ירצה ואיכשהו, הו איכשהו!, נגד כל הסיכויים נהיה ביחד.
אומרים שמטעויות לומדים וזה דבר טוב שצריך לעבור כדי להשתפר.
אבל הטעות הזאת.
אוי. למה דווקא פה הייתי חייב לטעות.
תנו לי כל החיים לטעות, להיכשל בכל דבר, שכל צעד שלי יגמר בשבר אבל רק פה. רק בדבר הקטן הזה לצדוק.
שהיה תהיה שלי ואני אהיה שלה.
ואיכשהו, נגד כל הסיכויים נצליח.
הייתי רוצה לומר שגם אם טעיתי, וגם אם היא עזבה וגם אם נשברתי אני אצליח לקום, ולראות את המחר.
אבל זה יהיה שקר.
והיא מועלם לא אהבה במיוחד שקרנים.
אז אני שוכב פה, בטעות הזאת, ומחפש את הטוב ברע.
מחפש, וזה כמו מחט בערמת שחט ואני לא מוצא דבר.
לעזאזל גורל ולעזאזל עם כולם.
היא הייתה שלי ואני הייתי שלה. וזה היה אמור להספיק.
אבל זה לא.

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

6. אולי עכשיו אמא תחזור (האמיתי)

אבא אומר שאמא לא פה.
זה מה שהוא אומר כל פעם.
"איפה אמא?"
"לא פה."
"איפה אמא?"
"לא פה."
"איפה אמא?!"
"לא פה."
זה אולי בגלל שאני מתבגרת או אולי בגלל שמתחיל להימאס עלי לשמוע את התשובה 'לא פה' אבל החלטתי למצוא את אמא.
כשהייתי ממש קטנה הוא היה אומר שאמא תמיד איתי אני רק צריכה להסתכל קצת יותר עמוק, ואז הוא היה מצביע על החזה השמאלי שלי.
טוב אז אם אמא בתוך הגוף שלי אני ממש אשמח אם היא תועיל בטובה לצאת.
כי טיפה מטריד אותי שהיא שם ולא פה, לא לידי.
אלוהים מה הייתי נותנת בשביל שתהייה פה לידי.
אני טיפה מתגעגעת אבל אני לא רוצה להתגעגע.
הרי הבטחתי לה. הבטחתי לה לחייך.
וגעגועים גורמים לי לבכות, אז... עדיף שאני פשוט לא התגעגע.
אולי אם מעולם לא הייתי בוכה אמא לא הייתה הולכת.
אני יודעת מה לעשות כדאי להחזיר את אמא.
כולם אומרים שבלב שוכנים כל הרגשות.
אני תוהה אם אני אעקור לעצמי אותו אני אהפוך את אמא להכי גאה ומאושרת בעולם.
ואז אולי היא תחזור.
אני מנסה את זה.
אני קורעת את החזה שלי ומחטטת בפנים כדי למצוא את הממזר הקטן שגרם לאמא ללכת.
אני תופסת אותו בידיים והוא ממשיך לדפוק.
נוזל אדום וחם זולג לי על הזרוע.
הפעימות מפסיקות ואני מחייכת, אולי עכשיו אמא תחזור.

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

7. פחם

הסתכלתי על העיניים שלך וידעתי שמשהו שם שבור וזה שבר גם אותי.
לראות עיניים שפעם היו כל כך נוצצות שאפילו הכוכבים לא יכלו להתחרות בהן והיום הם פשוט שני פיסות פחם שחורות נלחמות בכל כוחן להישאר פקוחות.
קפצתי את ידיי בזעם.
הייתי מביא לך את כל הכוכבים בשמיים כדי להיראות חיוך אחד קטן, אבל ידעתי שלא להתערב.
ידעתי שיש סיבות לכל דבר ואת צריכה להתמודד עם השדים שלך לבד וכל מה שיכולתי לעשות זה לעודד אותך מהצד ולקוות שיום אחד הראה ניצוץ אחד מהדבר הבוהק ביותר שקיים.
אבל עינייך המשיכו להחשיך ולי לא נותר דבר מאשר לצפות בך נעלמת.
הניצוץ נעלם ולא חזר וכל מה שיכולתי לעשות זה לצפות ולהצטער על זה שלא עשיתי שום דבר קודם לכן.
ולפעמים בלילה אני מרים את הראש ורואה את הניצוץ של הכוכבים שלא משנה כמה ינסו הם לא משתווים לניצוץ שלך. שהיה שלך.
וזה כואב.

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

8. ניסיתי לברוח אבל החיוך המשיך לרדוף אחרי

"איזה טמבל" אני אומרת והולכת משם.
והחיים שלי היו אמורים לחזור לקדמותם והכול היה אמור להיות בדיוק אותו הדבר.
אז למה הם לא?, למה הוא ממשיך ללכת אחרי?.
"עוף מפה!" אני צועקת עליו והוא מחייך אלי.
רק הולך אחרי ומחייך.
ולא משנה כמה אני רצה החיוך הזה ימשיך לרדוף אחרי.
"איזה טמבל" אני חוזרת ואומרת, אבל החיוך נשאר.
החיוך הזה נשאר גם שנים אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה.
שנים שהחיוך הזה חוזר לרדוף אותי בחלומות, ומרוב שראיתי אותו ומרוב שהוא רדף אותי התחלתי להפוך לחיוך הזה.
היום אני החיוך הזה.
אני מחייכת אליו והוא מזעיף פנים.
"אני לא צריך אותך" הוא אומר "תלכי", אבל אני יודעת טוב יותר מזה אז אני לא אומרת דבר.
יש דברים שלא צריכים להיאמר כדי שיבינו אותם, אז אני ממשיכה לחייך.
"טוב. אם את לא תלכי אני אלך" הוא מודיע ומסתלק משם.
אבל אני כבר יודעת, רוצה או לא החיוך הזה כבר רודף אותו.
עכשיו זה הבעיה שלו.

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים

9. אולי עכשיו אמא תחזור

זה היה סתם יום נורמלי ונוראי לגמרי.
האמת, מעולם לא צפיתי שדבר כזה יקרה.
טוב מי היה מצפה, מי היה חושב שסופה שהתחילה כמשב רוח נעים בחייך הדי יבשים תפעור את הבור הכי גדול בעולם.
בור שיישנה את חיי מקצה לקצה.
זה היה הבוקר שאחרי וכשהתעוררתי ב8 בבוקר כבר שמחתי שהגג לא עף לי מעל הראש. כלומר זה עד שהצצתי מהחלון וראיתי בור עצום מחוץ לדלת שלי.
הייתי רוצה לומר שגיליתי את זה באלגנטיות כמו בסרטים.
אם זה בטעות לירוק את המיץ שלך או להפיל את הכוס מרוב בהלה.
בכל מקרה זה התחיל כשיישבתי לעשות את הקקי בוקר שלי.
וברגע כשכפתרתי את המכנסיים שלי קלטתי בור מספיק גדול שיכול להכיל את כל העיר שלי בתוכו.
ותשמעו, לא אהבתי את זה, איך אני בכלל אמור לצאת החוצה?!.
תפסתי דרך החלון האחורי והלכתי לעבודה.
אני לא יודע מה צפיתי הרי הבור לא יתמלא באורך פלא ב9 שעות עבודה שלי וכשחזרתי הפלא ופלא, הבור עדיין היה שם.
הייתי רוצה לומר שקפצתי אליו בגבורה בניסיון להציל ילד קטן או מסקרנות בריאה.
האמת? מעדתי על איזה אבן ונפלתי פנימה.
אם אי פעם חשבתם שנפילות זה דבר די לא נעים וטיפה כואב כנראה מעולם לא חוויתם נפילה שכזו.
אומרים שלפני שאתה מת החיים עוברים מול עינייך, אצלי החיים הספיקו לעבור כמה פעמים עד שנמאס לי ואמרתי לעצמי, די זה מטמטם. חלאס.
החיים שלי היו הסחלה הלא מעניין של המיץ עגבניות.
בכל מקרה מתתי משעמום בזמן הנפילה הארוכה בתבל.
מעולם לא הצטערתי יותר שאין לי טאקי בכיס או משהו.
ובזמן שתהיתי לעצמי מה הטעם של דוגלי, נפלתי.
האמת אין לי שום מושג איך שרדתי, הייתי יכולה לבלבל לכם את השכל על איך לא אפשרי מבחינה פיזקילית או ביולוגית אבל אין לי זין לזה כי כרגע נפלתי מבור.
פקחתי את עיני והתלוננתי.
אם ציפתם שאמצע פה עולם נסתר או הרפתקה מדהימה אז טעיתם בכתובת, זה לא הסיפור הנכון.
פקחתי את עיני ולא ראיתי דבר.
החשכה הציפה את הכול.
וכשהבנתי שכנראה אהיה תקועה פה נאנחתי מייאוש.
טוב נו... לא נורא, גם ככה הכול מתחיל ונגמר בחשכה.
והבור?, טוב לא יודע מה ציפתם אבל הבור ששינה את חיי היה סתם בור.

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים