פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1387 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים היחידה היוצאת מן הכלל אקו
"בכלל לא אכפת לך ממנה!"
אבא שלי מפחיד כשהוא צועק.
"לא ממני ולא ממנה! היא הבת שלך ואף פעם לא היה לך אכפת!"
אימא שלי בקושי הקשיבה לו. היא אף פעם לא מקשיבה, למען האמת, אבל אני לא בטוחה מה הייתי עושה אם היא כן הייתה מקשיבה.
"אתה הוא זה שלא אכפת לו."
אני חושבת שלשניהם לא אכפת כמו שהייתי רוצה שיהיה להם. אבל אני מניחה שמשאלות לא מתגשמות לילדים. הם קצת קטנים מדי מכדי לדעת מה לבקש. המבוגרים תמיד אומרים את זה.
בבגרותי אבקש שיהיה להם אכפת קצת יותר.
"להתראות."
"כלבה!"
"זונה!"
"להתראות."
הוא התיישב בחבטה על הספה וטמן את פניו בידיו, שפתיו ממשיכות ללחוש מילים שהיו משאירות בי צלקות במיליוני מכות ובדלי סיגריות.
"אבא?"
הוא נאנח ואימץ אותי לזרועותיו בחיבוק.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו בוכה.
אני בוכה קצת יותר מדי, את זה גיליתי מאז הרגע בו נולדתי. אני לא זוכרת את זה, אבל אני חושבת שסיפרו לי על כך כל כך הרבה פעמים שאני זוכרת לפחות קצת. מספיק כדי להרגיש את הצריבה בגרון מהצרחות שלי.
אני נולדתי בקיץ. היה כל כך חם, הגעתי מכוסה בזיעה. עד אז גם אימא הייתה מכוסה בזיעה. אבא התעלף. הוא אמר לי שזה גם בגלל הזיעה, אבל אני יודעת שהוא משקר יותר מדי מכדי שאאמין לו.
אני הגעתי בדם ובזיעה.
"מתאים לך." סמי אמרה.
סמי שכבה לידי על המיטה בחדר שלי. הדלת הייתה נעולה, אבל עם הסדין שלי מגולגל סביב הידית וקשור לרגל המיטה. אין לי מנעול. סמי בהתה בי כשקשרתי את זה ביחד, ואז קראה לי פריקית. אני בכיתי עד שהיא אמרה שהיא מצטערת, שהיא התכוונה לזה בתור מחמאה.
"לא נכון." התעקשתי.
סמי הייתה בת העשר הנפלאה ביותר שאי פעם פגשתי, ופגשתי הרבה ילדות בנות עשר. סמי הייתה טובה יותר כי היא בכתה קצת פחות והיא אהבה להירדם על הבטן שלי, ולשים את החולצה שלי מעל הראש שלה בזמן שישנה כדי להעמיד פנים שזה לילה.
"הדברים הטובים ביותר באים בדם וזיעה." סמי אמרה, ואני מצמצתי בהפתעה. "זה מה שאימא שלי תמיד אומרת. למרות שזה מטומטם, כי כל פעם שאני נחתכת ומדממת זה פתאום סוף העולם."
המהמתי בזמן שהרהרתי בכך. "הורים הם לא החלטיים."
היא הנהנה מיד. אני אוהבת כשהיא מהנהנת מיד. זה אומר שאני בטוח צודקת, בלי שום עוררין.
"זה למה אימא שלך עזבה, נכון?" היא שאלה,
"כי היא לא החלטית?"
"כן."
"לא, אני חושבת שהיא סתם טיפשה."
וכל מה שסמי עשתה היה להרים את החולצה שלי מעל לבטן ולהניח את הראש שלה עליו, לעלות ולרדת עם הנשימות שלי. שמתי את החולצה על הראש שלה. השיער והנשימות שלה דגדגו את העור שלי. ואז היא בכתה קצת.
אני לא יודעת למה. אני גם לא אשאל עד שנים אחר כך, אבל זה היה בסדר כי אני בכיתי הרבה והיא כמעט לא בכתה. אני אנצור את הדמעות שלה כמו שהיא נוצרת את שלי.
הייתי בת חמש עשרה כשברחתי מהבית.
ברחתי רק לשבוע.
לאבא שלי היה אכפת קצת יותר, אז חזרתי כשהוא ביקש, וחיבקתי אותו כמו שהוא חיבק אותי אחרי שצעק קללות אחרי אימא שלי. הוא קילל אותי הפעם. כלבה קטנה. חתיכת- אלוהים, כל כך דאגתי. כלבה. אני אוהב אותך כל כך. אל תעשי לי את זה שוב.
ואני בכיתי דמעות שהיו רק חצי עצובות כשחיבקתי אותו וקיללתי אותו בחזרה.
בן זונה.
אבל כרגע הייתי בת חמש עשרה וברחתי מהבית, רצה ברגליים יחפות על אספלט וסמי על הקו בצד השני של הטלפון, שואלת איפה אני, לאן לרוץ. עד שראתה אותי ורצנו זו לזו כמו שרק בנות חמש עשרה מטומטמות עושות, נופלות לזרועותיה של האחרת.
סמי לא שואלת שאלות. היא לא מטיפה מוסר. היא האגרוף שלי והידיים שמושכות בשיערות ותוקעות אצבעות באפים של אחרים עד שהם מדממים. וכשהייתי בת חמש עשרה זה מה שהייתי צריכה. לא הייתי צריכה שאלות. לא הייתי צריכה מוסר. לא הייתי מוכנה לזה. סמי הייתה מוכנה לזה פחות ממני.
ישבתי על המיטה שלה ובכיתי, אבל לא באמת הייתה לי סיבה לבכות. סתם בכיתי. זה הוריד לי לחץ. סמי אמרה שבכי זה קצת כמו סקס. לא שמישהי מאיתנו יודעת, אבל בכל זאת האמנתי לה. הייתי מאמינה לה גם אם היא הייתה אומרת שהיא התעלפה מזיעה.
סמי נשכבה לידי על המיטה ונישקה את הדמעות שלי בשקט. אמרתי לה להפסיק. היא הפסיקה ונישקה את המצח שלי פעם אחת, בעדינות, בזהירות- כאילו היא תסדוק אותי כמו את האספלט שרצנו עליו.
"את בסדר?"
אמרתי לה שבכי לא מצליח לגרום לי להרגיש יותר טוב. שאלתי אותה אם היא תשכב איתי כדי להוריד את הלחץ במקום. היא לא צחקה, כי זה היה משהו מרושע לעשות. הרי שתינו היינו בנות חמש עשרה. הרי שתינו היינו קצת טיפשות.
"איך אני אשכב איתך אם את לא רוצה שאנשק אותך, הא?"
זה גרם לי לצחוק. שנאתי כשהיא עושה את זה, גורמת לי לצחוק בזמן שאני בוכה.
היא הסיטה את השיער שלי מהעיניים שלה והסתכלה עליי בעיניים שנראו כל כך כמו העיניים של אימא שלי שזה קצת כאב. צבט צביטה קטנה בלב ועצר אותו לפעימה אחת בלבד. אבל העיניים של סמי תמיד עושות את זה, והיא לא נראית כמו אימא שלי בכלל. רק הפעם.
כי היא שוכבת לצידי על המיטה בחדר שלי ומנשקת את המצח שלי כאילו אני משהו עדין, משהו לנצור. כאילו אני הדמעות שלה.
אז אני בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות.
אחרי שחזרתי לאבי שבוע לאחר מכן, הטלתי את הדמעות האחרונות. לא בכיתי שוב מאז. אפילו לי, אחרי שבוע של צביטות בלב, נגמרות הדמעות.
סמי לעולם לא סלחה לי על זה. היא אמרה שכבר אין לה מה לנצור. היא אמרה שהיא לא תשכב איתי עד שאבכה שוב.
אמרתי לה שאם אני לא צריכה דמעות יותר אני גם לא צריכה שהיא תעשה משהו כזה בשבילי.
סמי כזאת כלבה לפעמים.
כשהייתי בת שמונה עשרה סמי ואני חיפשנו את אימא שלי כדי שנוכל להרביץ לה. זה היה אחרי שגנבתי את האלכוהול שאבא שלי שמר במרתף, ביום ההולדת שלי. שמתי כל מה שיכולתי בתיק וסמי ואני נסענו במכונית של אימא שלה לבית הספר היסודי שלמדנו בו ביחד, שלפעמים מה שנראה כמו לפני שנים כה רבות.
טיפסנו מעל הגדר ועשינו את דרכנו לגג הבניין. זה לקח הרבה זמן, כל העסק הזה, אבל זה היה שווה את זה.
אמרתי לה שאני רוצה להשתכר במקום כזה, כי זה השילוב המושלם. סגירת המעגל המושלמת. ואולי כל כך הרבה אלכוהול במקום כזה מלא בזיכרונות יגרום לנוסטלגיה להיעלם סוף סוף.
אבא שלי לא יכעס. זה בסדר. זה יום ההולדת שלי.
זה נראה כל כך פואטי באותו הזמן, אבל עשר שנים אחרי זה אני עדיין אנסה להיגמל מאלכוהול לתמידות ואשנא את עצמי בלילות בהם לא יכולתי.
שכבתי על הגג בבגדים הישנים של אימא שלי, אלו שמצאתי קבורים במעמקי הארון, אלו שאבא לא מצא כדי לשרוף.
סמי שכבה לצידי, על הצד, יד אחת תומכת בראשה כך שתוכל להסתכל עליי בתנוחתה. היד השנייה שלה ציירה עיגולים על הצלקות על הידיים שלי, צלקות מכוערות ועגולות כמו בדלי סיגריות.
"אימא שלך מטומטמת על זה שהיא עזבה מישהי כמוך."
"מישהי כמו מה?"
אני רק חיפשתי מחמאות, וחייכתי אליה, כי היא ידעה את זה, והיא חייכה בחזרה כמו שמחייכים לילדים מעצבנים.
"מישהי כל כך דפוקה שזה יפיפה."
נחרתי בבוז.
"כן, זה מה שאת מקבלת. תתמודדי."
"זה היום הולדת שלי, את לא יכולה לתת לי אפילו מחמאה או משהו?"
"את לא רוצה מחמאות."
"אני תמיד רוצה מחמאות."
"ואני רוצה שתבכי שוב, אף אחד לא מקבל את כל המשאלות שהוא ביקש."
צחקתי שוב, ואני חושבת שבשלב הזה הייתי שיכורה במיוחד. "לא שמעת, סמי? משאלות מתגשמות רק למבוגרים!"
סמי צחקה בחזרה, וזה נשמע שיכור ומלא באהבה שאני לא יכולתי להבין.
"את בת שמונה עשרה, מותק. תתחילי להביע משאלות."
"הלוואי שאימא שלי תמות," אמרתי, ועדיין צחקתי- צחקתי כל כך שכאבה לי הבטן. סמי חייכה כאילו היא חיכתה להזדמנות להגשים את המשאלות שלי כבר שנים.
אנחנו לא מצאנו את אימא שלי באותו הלילה.
אבל כן מצאנו שלושה בחורים רחבים וגדולים מאיתנו בכמה ראשים ששאלו את סמי כמה היא עולה ללילה אחד ומשכו לה בשיער לפני שהצלחנו לברוח.
רצנו עם הנעליים שלנו בידינו על אספלט סדוק עד לבית של סמי, ונפלנו זו לזרועותיה של זו על הספה בסלון. סמי בכתה כמו שאני אמורה לבכות.
אני הורדתי את החולצה שלי ושמתי את הראש שלה על הבטן שלי וניסיתי לחרוט בזיכרוני כל דמעה שהרגשתי על העור שלי. ליטפתי את השיער שלה כמו שאבא שלי פעם עשה לי. היה חשוך מספיק בכדי שלא אצטרך לשים את החולצה מעל הראש שלה.
"סמי?"
אני חושבת שבחרתי בזמן ההוא לשאול כי נזכרתי בזה והייתי שיכורה מכדי להבין שאני לא יכולה לשאול אותה את זה עכשיו. למרות שסמי לעולם לא תכעס עליי. הדבר היחיד שהיא כועסת עליי עליו הוא שאני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שבכיתי.
למרות ששיקרתי לה כשאמרתי את זה. אני לעולם לא אשכח. אולי היא כעסה כי היא חשבה ששכחתי.
"הממ?"
"למה בכית על הבטן שלי כשהיית בת עשר?"
"כי אף פעם לא היו אמורים להיות לי חברים ושמחתי שזה לא נכון. או אולי פחדתי שזה כן נכון ושאת לא באמת..." את שאר המשפט היא מלמלה, ואני לא טרחתי לקלוט.
"למה שלא יהיו לך חברים? מגיע לך כל החברים. הכי הרבה חברים."
"לא יודעת... תמיד אמרו לי. אימא שלי תמיד אמרה, מישהי כמוני..."
"מישהי מה?"
סמי המשיכה למלמל, אז עניתי בשבילה.
"מישהי כל כך מדהימה שהיא תרביץ לאימא שלי ותשכב איתי אם אני אבכה."
ועם המילים האלו אני גרמתי לה לבכות שוב. ואני חשבתי לעצמי, אולי נוכל להרביץ לשתי האימהות שלנו. ברגע שיכרות זה, זה לא נראה כמו רעיון כל כך גרוע.
אבל סמי נרדמה לפני שיכולתי להגיד אותו בקול.
אבא שלי חלה בסרטן ריאות כשאני הייתי בת עשרים ואחת. בחודשים האחרונים שלו הוא היה האבא שאני בת העשר תמיד רצתה. וחשבתי לעצמי, משאלות של ילדים קטנים כן מתגשמות. לפחות חלקית. אם לא אימא ואבא, אז רק אבא.
אבל עכשיו אני חושבת שזה בא רק במחיר של משהו, והלוואי שיכולתי לא לבקש ממנו שיהיה לו יותר אכפת. רק כדי שאוכל למות לפניו.
אבא שלי התנהג כאילו אני שוב בת עשר, וכאילו יש לו הזדמנות אחת נוספת לעשות דברים שונה.
הוא נתן לי לישון יותר בשבתות. הוא הכין ארוחת בוקר כל בוקר, אפילו אם היא לא יצאה מוצלחת. הוא התקשר אליי כל יום כשהיה בבית החולים, לפני שבאתי לבקר אותו. הוא סיפר לי סיפורים לפני השינה. הוא חיבק אותי כל יום כאילו אני משהו שצריך לנצור.
"את משהו שצריך לנצור," הוא אמר.
הוא אמר זאת כל כך הרבה פעמים שהאמנתי לו.
הוא נישק כל אחת מהצלקות שעל זרועותיי, המכוערות והעגולות כמו בדלי סיגריות, דמעות שקטות בעיניו.
"אתה זוכר שברחתי מהבית כשהייתי בת חמש עשרה?"
"אני זוכר. דאגתי לך."
"אני יודעת."
"אני מצטער שקראתי לך כלבה."
"זה בסדר, לא היה לי אכפת," אמרתי.
"ברחת ממני?"
"אני לא חושבת. ברחתי מאימא. ברחתי לסמי. אבל לא ברחתי ממך."
הוא נראה מלא הקלה.
"סמי אמרה שהיא תשכב איתי אם אני אבכה."
אבא שלי צחק, צחוק לבבי, צחוק גדול. הוא הסתכל עליי כאילו אני הדמעות של סמי. "אז תסדרי לך חדר מלון עם נרות וטישו."
כשאבא שלי מת לא הייתי לידו. זה היה אמצע הלילה, ואני חזרתי הביתה כי הייתי עייפה מדי מכדי לעשות שום דבר. בבוקר גיליתי. הייתי מוכנה לזה. הייתי מוכנה לזה כבר חודשים. זה עדיין כאב.
אני בכיתי.
באתי לעולם בדם וזיעה. אבל לא בדמעות- אני הבאתי את הדמעות. וזה היה הדבר היפה ביותר בקיום שלי, זה מה שאבא שלי אמר. זה מה שסמי התעקשה עליו.
הראש שלה מעל חזי והיא מקשיבה לפעימות ליבי, החולצה שלי מעל ראשה כך שקשה לה קצת לנשום. אבל חשוך מספיק. זה מה שחשוב.
ובכיתי מספיק לשבוע שלם. מספיק לכל החיים. אבל אני לא רציתי להפסיק לבכות הפעם. רציתי לבכות עד שסמי תנשק את הדמעות ותגרום לי לגנוח.
היא נישקה אותי הרבה באותה תקופה. וזה היה מתוק כמו אלכוהול ואהבה שלעולם לא אצליח להבין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים הו Ortash
פאראמור מדהימים, גם אם זה לא אחד מהשירים המועדפים עליי.
אני אוהב סיפורים על אנשים מנוקדים. בכוויות של סיגריות, או בכתמים של דם ושל אלכוהול, או בחורים.
למרות שהם לא מנוקדים, הם מחוררים, וזה שונה. אבל לרב האנשים לא אכפת מדקויות שכאלו, אז אני מרשה לעצמי.
זה נהדר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים תודה רבה ／ʕ •ᴥ•ʔ＼ אקו
גם אני לא אוהבת את השיר ההוא הכי מכל השירים, אבל זה שיכתוב של משהו ישן שביססתי עליו כשהיה לי טעם קצת יותר קיטשיXD
שמחה שאהבת!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים ממש טוב You know who (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים תודה^^ אקו (ל"ת)
-
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים הו וואו no fear
זה כל כך מקסים ><
הקטע החוזר עם הדמעות היה מדהים, כל כך מתוק. איזה סיפור חמוד. סמי הזכירה לי את חברה הכי טובה שלי.
זה מוזר שקצת שיפפתי אותן?
אגב, למה קוראים לסיפור ככה? לא ממש היה נראה לי קשור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים תודה 3: אקו
ברור ששיפפת אותן. למה שלא תשפפי אותן.
הממממ קראתי לזה ככה כי זה בא בהשראת "the only exception" של פארמור :P
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים וואו! מה מה מה לא זה לא
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים תודה רבה! אקו (ל"ת)
-
-
