לא עת מילים היא זו.
לא עת נאום, ולא עת צעקה, ולא רהב, ושיג, ושיח-
לא עת צחוק היא זו.
לא עת בכי.
לא עת מילים היא זו, בשעה שקול הצופר, הדממה הדקה, מפלח את האוויר, מרעיד את העולם.
לא עת מספד. שום מספד לא יושלם בדקותיים, שום אבל לא יוכל להתבטא.
לא עת אבל היא זו, כי לא אל העבר פנינו. "מחה תמחה". לא הזיכרון הוא אשר ישלוט בחיינו ובעתידנו, לא הכאב וכנגדו הפחד ישפיעו על צעדינו. אין טעם בעבר לולא היה הוא מוקדש לעתיד.
לא עת אדישות היא זו, כי זכור תזכור. העתיד דינו לימוט, אם לא יושתת על ברכי עברו. לא יחידים אנו, נושאים אנו על כתפינו את משקלם של אלפי שנים, ואין בכוחנו, אין ברצוננו, אין זו זכותנו, לשכוח. מוטלת עלינו החובה והזכות ללמוד מלקחי העבר. מוטלת עלינו החובה והזכות להנציח את זכרם של אחינו בית ישראל, שלא ימחה זכרם לעולם. שלא נשכח, ונתנתק מעצמנו. שלא נשכח, ונתרפק על שונאינו, אדישים ושאננים. שלא ישכח העולם.
אף לא עת לימוד היא זו, לא עת פרקי תהילים. יום שלם הוקדש לשואת עמנו ולניצחונו, לגבורת היחידים והעם, ולזיכרון הנספים, קרובינו, ובני עמנו. במשך יום שלם מוטלת עלינו החובה והזכות ללמוד לעילוי נשמתם, לבכות על לכתם, לזכור עוד פרק גורלנו בתולדות עמנו, לדבר, להעמיק, לדון, לצעוק, לחקור מה עלינו ללמוד, מה צעדינו הלאה, האם ומדוע וכיצד אנו רוצים לראות את עתידנו לאור עברנו.
אך עכשיו, ברגע זה ממש, עת בכל רחבי ארצנו, ארץ ישראל, במדיתנו, מדינת היהודים החופשית מעול כובש, נשמע קול הצופר, עת לשתוק, ולחשוב..
עת לעצור את החיים, ולהיות, לשתי דקות, במאה אחוז איתם, עם אחינו שנרצחו, באחד הרגעים היחידים שמאפשרים להבין מעט, גם אם מעט מאוד, ממה שעבר עליהם.
עת לעצור את החיים, מתוך ידיעה ברורה שחיינו לא נעצרו. לזכור, על מנת לעשות. לשאוף מעט מגבורתה של ילדה בת 7, שמרעיבה את עצמה כדי לשמור אוכל לאימה. מעט מגבורתם של עשרה יהודים שחוגגים לנער בר מצווה בלב מחנה נאצי. מעט מגבורתם של אנשים מורעבים, שלא אוכלים מהמזון המונח לפניהם, כי היום יום כיפור. מעט מגבורתם של כל אלה ששרדו את התפות, ושל כל אלו שלא.
עת להתחבר אל עמנו, אל ההסיטוריה שלנו, ואל כל החיים היום, כעם אחד, מאוחד, שאיננו עוד "מפוזר ומפורד", אלא איש אחד בלב אחד, עם היודע את עברו ומבטו קדימה אל תיקון העולם.
עת להודות. להודות על הניצחון. כי בסופו של דבר, ניצחנו. אנחנו כאן, והם שם. אנו משכימים בכל יום, בארץ ששבנו אליה לאחר אלפיים שנות גלות, בנים ובנות לעם משגשג וגדל, גאה בזהותו וזקוף קומה, ואילו בארץ כבשני המיתה אין איש המעז לפצות פיו ולצפצף ב"דעות אשר מחוץ לחוק". וגם לו יחזור הגלגל וישובו לסורם, יתהפך עליהם בשנית, ואנו נמשיך.
אנו משכימים, נקודה. אנו חיים, אחרי כל הסבל, אחרי כל הפרעות ואירועי הדמים שרדפו את עמנו זה אלפיים שנים ויותר, ורואים בעינינו את ייעודנו ההולך ומשתלם, את יום ה' הגדול והנורא הקרב ובא.
לא עת מילים היא זו, ועדיין אני כותב..
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
