היא קראה לזה התערבות אלוהית. לא שאי פעם פגשה אותו בכלל כדי לדעת איך הוא נראה או מה באמת קורה כשהוא מתערב, אבל ככה היא חשבה והאמינה שהיו הדברים בכל פעם שגופה הקטן היה עושה תנועה מהירה ימינה מבלי שבכלל התכוונה לכך.
אבל אלוהים לא היה שם בעולם הזה שלה, רק מעט פיזיקה פשוטה. והרי כמה ניסים כבר יכולים להיות בעולמם של שני מגנטים בצורת לב שלם שנחצה לשניים על פס הייצור.
אבל מבחינתה היה שם אלוהים והוא זה שדאג לה כל יום. כי כל רגע כשהייתה מתבוננת סביב על העולם הזה שלה, הייתה נפעמת מחדש מהיופי שקיים בו. מהאדמה הצחיחה בצבע אפור מטאלי, מפרחי הפימו הקטנים חסרי הריח שהיו נחים לצידה ומן התמונות והציורים שמדי פעם היו מתחלפים מתחתיה.
וגם ממנו הייתה מתרגשת מאוד. מן חצי השני שלה. ההוא שהיה ישן רוב הזמן בצידו השני של העולם השטוח הזה, על הדלת השניה של המקרר.
הוא היה החצי התאום של הלב שלה, זה שמשלים אותה. השלם שלה.
ומדי פעם גם הוא היה מתבונן בה. בהתחלה הרבה יותר, אבל מאז שכמעט ופסקה בו האמונה שיזכה לגעת בה שוב, רק היה מגניב אליה מבטים קטנים של בושה.
ולעיתים אלוהים הזיז גם אותו מעט ממקומו. במיוחד כשהיה הופך דף ביומן. וכשאלוהים היה מניח אותו חזרה אל מקומו, אז גם הוא היה מתקרב אליה מעט. אבל כל תנועה קטנה שכזאת לא השיבה לו את האמונה. לדידו, היה זה מעט מידי מכדי להיות מעשה ניסים של ממש. עבורו זו הייתה פיזיקה פשוטה. לא פחות ולא יותר.
והיא רק האמינה שגם אלוהים מבין שהלב הזה שלהם, על אף שאיננו קרוב לשלמות, לפחות צריך שיהיה בו מעט הגיון, שישוב יום אחד להיות מחובר לו יחדיו.
אז היא החליטה לצאת למסע אל צידה השני של הארץ הזאת שלהם. ובמשך ימים ארוכים הייתה עושה ככל יכולתה להתקרב אליו, אל החצי השני שלה. ובכל פעם שניסתה להתנדנד מעט לתנופה, מיד הייתה נופלת אל הרצפה ונחבלת מעט. והאלוהים הגדול שלה היה משיב אותה חזרה אל דלת המקרר. הפעם קרוב קצת יותר.
ויום אחד זה קרה. הם כמעט נצמדו זו לזה. והיא האמינה וגם הוא כבר כמעט האמין. ובמבט של בושה הוא נשק אל פניה, כמו לנחם על אותן חבטות שספגה עם הדרך, על מעט האמונה שהיתה בו כלפיה.
והיתה בה מספיק אהבה כדי שתוכל גם לסלוח.
והוא פשוט העריץ, כמו הייתה בה שלמות מלאה, אף ללא החצי שלו.
ואלוהים של כל המגנטים...
הוא רק נזכר וחייך, כי כמה יפה להם ככה, יחדיו.
איי.וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
