פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1216 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים איפה אתם עכשיו? אקו
אמרו לי שבנים לא בוכים.
ואני חזק, את זה אני יודע. כשאני צריך להתמודד כל יום עם המחשבות שלא נגמרות, כל רגע, כל שנייה, בתוך הראש המקולקל שלי- ומצליח לעבור את היום, צעד אחד אחרי השני, אני יודע שאני חזק.
אבל כל זה רק גורם לי להרגיש כל כך אשם כשאני לבד והכל חשוך, ואין לי קהל לשחק מולו.
ואני חלש, את זה אני יודע.
ואני אומר לעצמי שבנים לא בוכים רק כדי שארגיש עוד יותר גרוע.
כשהייתי ילד, כל לילה הייתי שוכב במיטה ומסתכל ממקום משכבי על החלון היחיד שהיה בחדר שלי, וביקשתי מאלוהים שלא יעיר אותי בבוקר למחרת. אני זוכר שרק המחשבה על להתעורר בבוקר ולקום מהמיטה גרמה לי להרגיש די חסר אונים.
לא רציתי שזה יכאב. לא רציתי לעשות את הטרחה בעצמי. אני חושב שאז חשבתי שאתן לו לעשות את ההחלטה ואני אקבל את מה שיקרה, כי גם ככה שתי האפשרויות לא נשמעות משהו. לפעמים הרגשתי אשם על המשאלות שביקשתי, על כך שאני מבזבז אותם על עצמי. אז מפעם לפעם הייתי מבקש משהו בשביל אימא שלי או אבא שלי, או הכלב שלי או הילדה שנתנה לי חצי מהשוקולד שלה בפעם האחת ההיא.
לא נולדתי למשפחה מאמינה, אבל אז עדיין האמנתי שהוא קיים. אבל אחרי חצי שנה כשהבנתי שכלום לא קרה וכלום לא יקרה, אני מניח שויתרתי.
הבנתי שיש אצלי משהו לא נכון כשניסיתי להסביר לחברים שלי את הדרך שבה הרגשתי לגבי כל זה, והם לא הבינו למה אני מתכוון.
ההורים שלי הבינו שיש אצלי משהו לא נכון כשהייתי בן שלוש עשרה וקפצתי מאותו חלון יחיד, זה שדרכו ביקשתי כל כך הרבה משאלות, והרגשתי כאילו איכשהו אני נוקם באלוהים.
אבל אחר כך כל מה שהרגשתי הייתה בושה.
כשהייתי בן חמש עשרה, פגשתי את כריסי. אני לא זוכר בדיוק איך פגשתי אותה. אני יודע שזה היה בבית הספר, משום שזה היה המקום היחיד בו יכולתי לפגוש אותה- אבל לא זכרתי למה התחלנו לדבר זה עם זו, מה הדבר הראשון שאמרתי לה- או אם זאת הייתה כריסי שאמרה את הדבר הראשון. מתי בדיוק היא התחילה להיות כל כך חשובה לי? ואיך? העובדה שאני לא מצליח לזכור משגעת אותי. וזה גם גורם לי להיות די עצוב. ברגעים כאלה אני תוהה אם כריסי זוכרת.
כריסי הייתה גבוהה מאוד והיה לה חיוך שנראה כאילו הגיע ישירות מהשמש, וכל פעם שראיתי אותו מכוון לעברי הרגשתי קצת יותר טוב, מספיק בכדי לחייך בחזרה בכל פעם.
כריסי הייתה הבנאדם שחיבקתי. עד כמה לא מובן שזה כנראה נשמע, זה מה שהיא הייתה בשבילי. יכולתי לדבר איתה אלפי פעמים על אותם נושאים ויכולתי למצוא מיליוני דברים חדשים כל פעם מחדש. יכולתי לשאול אותה שאלות כל היום ולצחוק מהבדיחות הדי עלובות שלה, ואז לשמוע אותה צוחקת מהבדיחות הבהחלט עלובות שלי. יכולתי לשבת לידה בשקט מוחלט ולהסתכל עליה מציירת או מדברת או מסמסת, ורק התחושה של גופה כנגד גופי כשחיבקתי אותה, הפנים שלי מעוכות על הכתף שלה כשישבתי לצידה והיא פשוט ממשיכה בשלה, כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר, הנורמאלי והברור ביותר שיכולנו לעשות כשהיינו זה ליד זה. היא הייתה הבנאדם שחיבקתי כשהייתי צריך לחבק מישהו, והיא תמיד נראתה כל כך שמחה לגבי זה.
וכן, ברור ששמתי לב לצלקות הלבנות על מפרקי כפות ידיה. אבל אני לא אידיוט, ברור שגם לא אמרתי שום דבר. אני די בטוח שהיא ידעה שככל הנראה הנחתי את ההנחות הנכונות- אבל הנושא נשאר בגבול שלא רצינו לגעת בו.
כשכריסי בדיוק הפכה לבת שש עשרה, לקחתי אותה ליום בלונה פארק. באותו היום היינו זה לצד זה עד השקיעה, וכריסי נראתה כל כך שמחה.
אני לא זוכר איך זה קרה, אבל בסוף היום כן דיברנו על זה. שנינו בכינו בצורה כל כך מכוערת ורועשת שאנשים מסביבנו הסתכלו ואנחנו בעצמנו עמדנו לצחוק.
כריסי אז אמרה שהתקופה הזאת בחיים שלה כבר בעבר, ושהיא לעולם לא תחזור לשם. ואז היא הודתה לי. לא שאלתי על מה היא מודה לי, במקום זה סיפרתי לה על מה שאני עברתי ועל עד כמה אני עדיין תקוע עמוק בתוך הבוץ ההוא.
ואז היא חיבקה אותי, כי זה פשוט מה שאנחנו עושים.
כשהייתי בן שבע עשרה, הייתה בדיחה אחת שנהגתי לספר לג'סי, "יום אחד כשנהיה מבוגרים ומקומטים הילדים שלנו יבואו אלינו וישאלו אותנו איך נפגשנו ואני אומר להם שזה קרה בגלל שאתה בכית בחינוך מיני."
ג'סי היה צוחק כאילו התירוץ העלוב לבדיחה שזה היה הייתה הדבר המצחיק ביותר שהוא אי פעם שמע, ובשבילו היא הייתה.
ואני הייתי בוהה בו ברגע ההוא כאילו הוא הפלא הגדול ביותר שאי פעם חזיתי, ובשבילי הוא היה.
אני לא יודע מה רמזתי בבדיחה הזאת, כשנהיה זקנים עם ילדים. אני יודע שניסיתי לומר לו שגם בעתיד הרחוק נהיה חשובים אחד לשני, וזה היה דבר חדש בשבילי, משום שעד אז אף פעם לא חשבתי על העתיד הרחוק. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל מישהו שיחיה עד שיהיה זקן עם קמטים.
ג'סי הפך לאדם חשוב בחיי כשהוא ברוב טיפשותו, לא מבין עד כמה בולשיט גמור שיעורי חינוך מיני בכל בית ספר שהוא הם, הרים את ידו ושאל את המורה לגבי יחסי מין חד מיניים מוגנים. הוא היה צריך לשבת בהרצאה של רבע שעה כשהמורה התחיל להטיף וג'סי התחיל לבכות.
אני יודע שבכל מקרה אחר לא היה לי אכפת- שיחקתי קנדי קראש בנייד שלי מתחת לשולחן ועמדתי לשבור את השיא שלי. ואני לא הכרתי אותו.
אבל אתם מבינים, ג'סי בכה כל כך בשקט. השרוולים של הסוודר שלו כיסו את כפות ידיו והם היו רטובים, העיניים שלו היו אדומות מאחורי המשקפיים העגולים הענקיים שלו, והוא משך משיכות מזדמנות באפו והוא בכה כל כך, כל כך בשקט. וכאילו זה לא היה מספיק, אותו מורה לאחר מכן הסתכל עליו וכלאחר יד אמר, "תשלט על עצמך, בנים לא בוכים."
אחר כך, כשהשיעור נגמר, באתי אליו ואמרתי לו שהעיניים שלו כל כך גדולות, כמו הירח, כי זה הדבר היחיד שידעתי להגיד באותו הרגע. ולמרות שהוא עדיין נראה די גרוע הוא חייך ואמר, "אה, כמו השיר ההוא."
"...מה?"
"תשע אחר הצהריים, פאניק אט דה דיסקו. זה שיר על חשיש." וזה היה כה מוזר לשמוע אותו אומר זאת כשעדיין ניסה להפסיק לבכות.
ואני עוד אגלה שמאותו הרגע ג'סי תמיד יהיה בשבילי השורה האחת ההיא מהשיר האחד ההוא, השורה שמדברת על ירח ועיניים, ותשע אחר הצהריים.
לג'סי היה רעיון כזה, שאתה יודע מתי אתה באמת עמוק בתוך חברות כשאתה מגלה את הדבר הגדול ההוא שקרה בחיים של מישהו. הוא קרה לזה תפנית בעלילה. הוא לא הסביר את זה כל כך טוב, אבל הבנתי למה הוא מתכוון. ידעתי שכריסי הייתה חלק חשוב מספיק מהחיים שלי כשהיא אמרה לי שהיא נהגה לחתוך, מבטיחה לי מיליון פעמים שעכשיו היא מרגישה הרבה יותר טוב כי היא יודעת שאני יודע מה היא הרגישה.
כריסי אהבה את הרעיון של ג'סי, התפנית בעלילה. וג'סי שמח על כך שהיא אהבה את זה. ועם שני אישיויות שלהם, אני לא הייתי כל כך מופתע כשהם הסתדרו כל כך טוב.
ג'סי אמר לי שאני רימיתי, בחיוך גדול וחצי צחוק, כי אני ידעתי את תפנית העלילה שלו מהרגע שנפגשנו, כי זה בעצם למה בכלל רציתי לדבר איתו.
הסיבה שסיפרתי לג'סי את התפנית בעלילה שלי הייתה בגלל שיום אחד הוא אמר לי שהוא דלוק עלי. אני רק בהיתי בו לכמה שניות לפני שהוצאתי את הכדורים שלי מהתיק שלי, שמתי את החבילה הקטנה בידו ואמרתי, "אני צריך לקחת אותם כל בוקר או שלקפוץ מבניינים ישמע כמו רעיון הרבה יותר מפתה מבדרך כלל, רוב הזמן."
אמרתי את זה כי הדבר האחרון שהאידיוט עם העיניים בגודל הירח מאחורי המשקפיים העגולים האלו צריך זה מישהו כמוני בחיים שלו.
בפעם הבאה שראיתי אותו, הדבר הראשון שהוא אמר לי היה "תקשיב, אתה לא מטרד. דיכאון זה מטרד, כן, אבל אתה לא. אנשים הם לא המחלות שלהם."
וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס לזה בתור מחלה. בתור משהו רציני. לא העביר את זה בתור- "כל המתבגרים עוברים את זה. לי עדיין יש דיכאונות בגילי."
אפילו ההורים שלי, עד שזה היה חמור מספיק שהם טרחו לשים לזה לב. ובשלב ההוא כבר ויתרתי על לנסות להסביר את ההרגשה של בקושי להחזיק את הראש מחוץ למים בכדי לנשום כל יום ויום כשכל שאר האנשים סביבי עומדים על אדמה יציבה.
מפני שכן, אני מודע לכך שבסופו של יום אני נושם בדיוק כמוהם. אבל זה שונה לגמרי. זה שונה לגמרי.
וכן. זאת מחלה. זאת מחלה, נכון, ג'סי? אפשר להבריא ממחלות. אפשר לתקן אותי. ולמרות שבימים הרבים לאחר מכן אתה תגיד לי שאתה מודע לכך שזה לא ייעלם ואתה מודע לכך שאתה לא תרופה- אנשים הם לא תרופות, בניגוד למה שאחרים כל כך אוהבים להגיד ולהאמין בו. ואתה תגיד לי שאתה תישאר לצידי ואם תוכל לעזור אתה תעזור.
ואני נשבעתי לעצמי שאני אהפוך אותך לתרופה שלי. אותך ואת כריסי. כי מגיע לאנשים כמוכם להיות תרופות.
וכשאמרת את המשפט ההוא- המשפט ההוא שבשבילי התחיל את הכל- אתה לא מטרד. אנשים הם לא המחלות שלהם- הראש שלי שקע קצת עמוק יותר במים והריאות שלי הרגישו כאילו הן מתמלאות באיטיות, ואני טבעתי. רק קצת. רק בקושי. ואז בכיתי. כי הייתי אסיר תודה.
כשהייתי בן שמונה עשרה, רובי נתנה לי שוקולד. רובי הייתה מסוג האנשים שביום האהבה נתנה שוקולד לכל הכיתה כדי שאף אחד לא ירגיש רע.
לזמן מה זאת הייתה התקשורת היחידה שלנו. שוקולד ביום האהבה.
רובי תמיד הייתה עם חבורות על הפנים שלה ופלסטרים ושפשופים על הברכיים שלה. היא הסתובבה עם שפה מדממת ועיניים נפוחות בגאווה, בתור פצעי מלחמה מכך שהצליחה להתגבר על בחורים גדולים ממנה בכמה ראשים.
רובי הייתה חמומת מוח ואלימה. כל יום היא הגיעה עם פצעים חדשים, וכל הבנים בבית הספר היו מבועתים ממנה.
ועדיין, בכל יום אהבה, היא הייתה סוחבת מיליוני קופסאות בצורת לב בידיה ומחלקת חיוכים לכולם.
לפעמים, כששמתי לב שרובי לא מקשיבה בשיעור, הייתי כותב לה הערות. כאילו זה דבר נורמלי לעשות, למרות שבקושי הכרתי אותה.
הפכנו לחברים כשהיא לא הייתה בכיתה יום אחד ואני, מסיבה כלשהי, החלטתי לחפש אותה. אולי בגלל שבאותו היום גם ג'סי לא היה בכיתה וכריסי המשיכה להתעקש שהיא חושבת שזה קשור זה לזה.
רובי הייתה בארון השרת, אוזניות באוזניה ופנים נפוחות, אבל היא נראתה רגועה לגמרי. היא חייכה כשראתה אותי ושאלה איך מצאתי אותה שם.
במקום לענות לקחתי אותה לחדר האחות וישבתי לידה כשטיפלו בה.
היא אמרה שהיא עזרה לחבר שלי עם חבורה של אידיוטים הומופובים, ושהוא הלך הביתה אחרי זה, אז אני כנראה לא אראה אותו במהלך היום.
החבר שלי? שאלתי.
ג'סי? היא שאלה בחזרה.
הוא לא החבר שלי. אבל תודה, באמת, אני מעריך את זה.
אני חושב שזה די מוזר שזאת הייתה השיחה הראשונה שלנו, משום מה. אולי כי זה הרגיש כל כך קל לדבר איתה. כאילו הכרנו מאז ומתמיד. אבל אם אני אגיד את זה אני אשמע קיטשי.
רובי היא אדם אלים. היא חמומת מוח. אימפולסיבית. גסת רוח. הדברים שהיא מוצאת מצחיקים גורמים לכריסי להשתתק ולג'סי להסמיק.
אבל היא שלי. שלנו. ואני מצאתי את עצמי אוהב אותה מאוד.
כשזה הגיע לרובי, אני מניח שהיא תמיד ידעה, אף פעם לא פקפקתי באיך. אולי ג'סי אמר משהו. אולי כריסי אמרה משהו. אולי אני יותר ברור משחשבתי שאני.
רובי אף פעם לא אמרה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל זה היה שונה ממה שזה היה אמור להרגיש. כלומר, אף פעם לא באמת דיברתי על המצב שלי עם ההורים שלי- רק פעם אחת, רק בקושי.
ולמרות שרובי ואני לא התייחסנו לנושא בכלל, זה הרגיש כאילו כבר דיברנו על זה. שהנושא סוכם, ושהיא החליטה להישאר לצידי. להוציא מהכיסים והתיק שלה שוקולד אינסופי לארבעתנו.
וברגעים כאלו, אני מבין עד כמה בר מזל אני.
אבל כשאתם נעלמתם מצאתי את עצמי יושב בדממה מוחלטת. בסוף היום, כשהשמיים החשיכו ואין שום קהל בכדי להסיח את דעתי.
והמחשבות דוחקות על הראש שלי וצורחות באוזניי, עד שהן נעלמות לגמרי. וכל מה שאני שומע זה דממת אלחוט- ובשלב הזה אני לא ממש בטוח מה גרוע יותר.
ואני לא מבין. כל פעם ופעם מחדש חשבתי שאתם הוצאתם אותי מהמים, ולמרות שכל פעם ופעם מחדש אני חוזר למצולות, אני לא מבין.
יש בחיי את האנשים המדהימים ביותר שאי פעם הכרתי, ולמרות שאני יודע שזה לא מגיע לי, אכפת להם ממני כל כך. המשפחה שלי דואגת לי, והם יותר ממוכנים לעזור- הם יותר ממוכנים להיות שם.
אני מסתכל לאחור וכל מה שאני רואה זה אנשים שאוהבים אותי, ואני רוצה לצרוח כי אני עד כדי כך אנוכי שאני לא יכול לתת להם את השמחה שלי.
לא, לא שמחה. רק התחושה הכללית של בסדר. אפילו לא זה.
ואני חושב שעדיין אפשר עוד להציל אותם ממני. המשפחה שלי תישאר תקועה איתי. אני אשאר תקוע עם עצמי.
אני אשאר תקוע אבל הם לא חייבים.
וככה מצאתי את עצמי, באמצע הלילה, בבלאגן מוחלט אשר הוא אני, מתקשר לג'סי. ואני עדיין לא יודע למה הוא ולא כריסי או רובי. אני לא יודע. וכששמעתי את הקול הרדום שלו בצד השני הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה "תפסיק."
תפסיק מה?
פשוט תפסיק. תפסיק להיות לידי. תפסיק לאהוב אותי. תפסיק. אני לא רוצה את זה.
"אתה בסדר? איפה אתה עכשיו? הי, תירגע, תירגע- אתה רוצה שאבוא? אתה רוצה לדבר?"
"אתה לא מקשיב!" אבל הקטע עם ג'סי הוא שהוא לא רוצה להקשיב. וכשהוא הופיע מחוץ לבית שלי בחשכה מוחלטת, שנינו צעקנו אחד על השני בניסיון לגרום לשני לתת לאחר לדבר. וכל הגישה שלו הייתה- בחייך, לא שוב. לא כבר עברנו על זה? לא כבר אמרת לי שאתה בסדר?
ואני ממשיך לצעוק עליו שהוא לא מקשיב לי.
"אוקיי, לא, אתה צריך ללכת לישון. לך לישון. בבוקר אתה תקום ותיקח את התרופות שלך והכל ייראה הרבה יותר טוב. ואז נדבר, אוקיי?"
אבל אתה לא מבין.
וג'סי נראה מתוסכל לגמרי. "לא כבר עברנו על זה? לא אכפת לי עד כמה אתה רוצה שאני אעזוב."
ולפתע אני מרגיש מגוחך. אני כולי נזלת ודמעות, ותראו אותי עכשיו. תראו מה אני עושה. אני מתווכח עם ג'סי על כלום בשלוש בלילה. ולפתע הרגשתי כאילו איבדתי כל שליטה.
ראיתי את העיניים הגם כך גדולות של ג'סי מתרחבות כשנישקתי אותו. ולמרות שהייתי כולי נזלת ודמעות אני די בטוח שלג'סי לא היה אכפת.
וג'סי, באותן הזמן לא שינה לי אם בכלל אהבתי אותך או לא. הייתי צריך מישהו שיאהב אותי, בכל דרך שהיא- ואתה היית שם. ואתה אהבת אותי.
בבוקר לאחר מכן התעוררתי לשמיכות מבולגנות ותריסים מוסתים, עייף מתמיד ועם השיר "תשע אחר הצהריים" תקוע לי בראש, וזה הרגיש כאילו השיר מתנגן דרך הקירות. מתוך המזרן. על השפתיים שלי, הצוואר שלי, השיער שלי.
"אני מצטער."
והוא אמר שזה בסדר, הוא מבין, לא הייתי בראש הנכון אז- אני לא צריך להסביר כלום. אני לא חייב כלום. הכל היה כלום, אם אני רוצה שזה יהיה כלום.
ודי רציתי לצחוק באותו הרגע, כי הוא חשב שהוא זה שניצל אותי.
הטביעה לא נעלמה. היא עדיין הייתה שם, אבל היא הרגישה אחרת. כאילו זה כבר לא משנה.
כאילו ויתרתי.
אני חושב.
רציתי לספר לכריסי על זה. כריסי תבין, כי כריסי הייתה שם. כריסי תבין, כי אני וכריסי דיברנו על זה.
אבל כריסי לא נתנה לי לגמור לדבר, וכריסי גם לא נתנה לי להמשיך אחר כך. ג'סי נעלם. הוא כנראה יחזור כשהכל יפסיק להיות כל כך מוזר, אבל בינתיים הוא נעלם. ורובי נעלמה איתו, כי ג'סי לא יכול להיות לבד, וכן- אני שמח שהיא יחד איתו. אבל הם נעלמו וכריסי לא רוצה להקשיב.
"מה הבעיה שלך איתי?"
לא עברה דקה אחת וכבר התחרטתי על ששאלתי את זה ופתחתי את הנושא שהלכנו מסביבו על קצות האצבעות עד עכשיו.
כי אני חסר עמוד שדרה, ואני חסר כל כבוד עצמי. כי נכנעתי לרגע של משבר והרסתי את הכל. כי אני זונה, כי אני לא מה שהיא חשבה שאני- כי כריסי חשבה שאני יותר טוב מזה.
ואני כמעט ולא הצלחתי לענות לה. כי אתמול בלילה רציתי להרוג את עצמי והיא כועסת בגלל שנשברתי.
כשכריסי נעלמה, גם רובי נעלמה. כי רובי אוהבת את כריסי יותר משהיא אוהבת אותי, והיא לא תעזוב אותה.
אבל רובי עדיין נתנה לי את השוקולד הגדול ביותר ביום האהבה.
"רובי, כשתהיי בת מאה, עם ילדים ונכדים וכל החרא הזה ואני כבר אהיה מזמן מת, תספרי להם עליי?"
אהבתי את העובדה שרובי ענתה כאילו שאלתי את הדבר הרגיל ביותר שיכולתי לשאול אותה. "כן, אתה תהיה הביסקסואל האובדני שמספר בדיחות עלובות וצועק את המילים של כל שיר רנדומלי שאתה מזהה גם כשזה לגמרי לא הזמן. אתה תהיה המישהו הזה שהם יהיו בטוחים שהמצאתי."
"זה נחמד."
"תוודא שכשתספר לאנשים עליי שאשמע כאילו אני החברה הדמיונית שלך."
לא ידעתי איך לעשות את זה, אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, אז אמרתי לה שאני אבקש מג'סי לעזור לי. רובי בהתה בי לכמה זמן לפני שהתחילה לצחוק, ואז היא אמרה שבדיוק בגלל סיבות כאלו אף אחד לא יאמין לה שאני קיים.
"אתה לא חייב לבקש מג'סי. אתה לא חייב לספר עליי בכלל, אתה יודע," היא אמרה.
אבל כשהימים שלי נעשו גרועים, מה שהתחיל לקרות קצת יותר מידי בזמן האחרון, שכבתי על הרצפה בחדר של ג'סי וכתבתי בתוך הראש שלי את מה שהייתי מספר. לא רק על רובי. על כריסי. על אימא שלי. אבא שלי. הכלב שלי שמת מזמן. הילדה שנתנה לי שוקולד בפעם האחת ההיא. על עצמי. וג'סי.
וג'סי היה יושב על המיטה שלו, או ליד המחשב שלו, או מכין שיעורי בית לידי על הרצפה, ולפעמים הוא לא היה בחדר בכלל.
אבל זה היה בסדר, כי יכולתי לשמוע אותו צועד ברחבי הבית וכשהוא חזר הוא תמיד הביא צ'יפס.
לפעמים רציתי להגיד לו את כל זה, כי בכל זאת- אני חושב על זה בשביל שאוכל לספר עליהם.
"אני אוהב אותך כל כך. ואני כל כך מצטער. אני רוצה שתבין שאני באמת כל כך מצטער." לא הבנתי למה הוא התכוון. על מה אדם כמו ג'סי, עם משקפיים עגולים ועיניים גדולות, בדיחות גרועות ושרוולים ספוגים בדמעות שקטות יכול לבקש ממני סליחה עליו? הוא היה הפלא הקטן האישי שלי. קול ההיגיון שלי בלילות שבורים. הוא היה ידיים רכות ושפתיים רכות ועיניים רכות. אין לו שום דבר להתנצל עליו, לא ממני.
ואז הבנתי על מה יש לו להתנצל עליו. ואני לא שאלתי למה, כי הריאות שלי התמלאו במים מהר מידי מכדי שתהיה לי בכלל הזדמנות לחשוב על לדבר, וג'סי הסביר בכל מקרה.
"זה כבר יותר מידי בשבילי."
ואני טבעתי.
וברגע זה, למרות שמילותיי נראות שקטות אני צועק.
כי אתם הבטחתם. כולכם הייתם שם וכולכם הבטחתם שתמיד תהיו שם.
איפה אתם עכשיו?
בחמישי במאי, הודעה הועברה בבית הספר הציבורי על שם וושינגטון. מתיו מנקלין התאבד בלילה שעבר.
ואם תשימו לב, ואם תסתכלו מקרוב, תוכלו לראות בין המון התלמידים שלושה פנים חיוורים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-7 חודשים כל כך טוב T_T אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-7 חודשים תודהXD אקו (ל"ת)
-
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים וואו מה מה מה לא זה לא
לא באמת התכוונתי לקרוא את כל זה, רק רציתי להבין את סגנון הכתיבה ולהסתפק בכמה שורות, אבל לא יכולתי לעצור.
תודה לך על שאת כותבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים אומייגאד O: אקו
-
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת noa
-
לפני 9 שנים ו-9 חודשים תודה D: אקו
-
-
