פעם, כשעוד היתי קטן, ממש צעיר. אבא ואמא שלי רבו. ולמרות שמהתקופה הזאת אני כמעט ולא זוכר דבר, את הדקות האלו אני כנראה אשא בליבי לעולם.
זה קרה אחר הצהריים כשעוד גרנו בקוביות האלו שכל הקיבוץ נהג לכנות בשם הגנאי "המעברה". בית קטן בן חדר וחצי בפינה הנידחת ביותר של אותו הקיבוץ. ובבית מטבח וסלון ומיטה, רק מטר על מטר. ובעניים של ילד זה יותר ממספיק. ובעיניים של מבוגר זה קטן, אולי אפילו מחניק.
ובחוץ סוף של קייץ כבר מתקרב להגיע. ורעם ראשון מתגלגל. ותקרה מתקלפת נרטבת. ולב משמחה משתולל.
ובאותו אחר צהריים אמא הכינה לי גבינה מתוקה לאכול. סתם גבינה מעורבבת עם כפית של סוכר להמתיק. כי זה מה שהיה אז בבית. כי זה מה שאוכלים במעברות בקיבוץ בשנות השמונים.
ואני אהבתי את הגבינה המתוקה הזאת יותר מהכל. וגם את כוס הזכוכית הכחולה והמיוחדת של אמא אהבתי מאוד, והיא עשתה לגבינה פלא שהיה לי כל כך טעים.
ואבא נכנס אל הבית והוא עייף ורטוב. ואני מחייך ושמח אליו. ואמא כועסת כי בוץ. ואני יושב על מיטה, ומביט על דלת הבית. וכוס הגבינה בידי, ואבא ואמא, כולם על ידי.
ואבא מתעצבן.
ואמא צועקת.
ואבא מאדים.
ואמא דופקת.
וגשם יורד על הגג.
ורעם נשמע מבחוץ.
וכבר לא כל כך תענוג החורף הזה בקיבוץ.
ופתאום נופלת הכוס, נשמטת ממש מתוך יד.
וגבינה וזכוכית כחלחלה מתפזרים, ניתזים לכל צד.
ואבא רותח, כמעט משתגע.
ואמא עומדת ביני ובינו.
והוא מסתכל בי, דבר לא אומר. וכעס גדול בעינו.
ואז הוא יוצא מהדלת ואני רק משפיל המבט. והדלת לפתע נטרקת.
וליבי, הוא כמעט נעתק.
וזהו. וחוץ מהבכי וכל הדמעות דבר עוד אינני זוכר. ורעם טריקה של הדלת, לעד כנראה ישאר.
ומכל הדברים שקרו לי מאז, ומכל הפחדים בעולם. כל ריב שהיה לנו שניינו, בלב הוא כמו שבר ענן.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
