*
השמיים היו שחורים כפחם, ללא כוכבים, וירח מלא האיר באור רפאים לבן את פתיתי השלג הנופלים כמעט בקווים ישרים. האוויר היה יציב ושקט. ללא רוח. הקרקע הייתה מכוסה בשכבה עבה של שלג לבן מואר באור הירח והנהר נראה כמו נחש שחור גדול מתפתל בלבן שמסביבו. היא פסעה בשקט בשלג משאירה אחריה שביל ארוך של טביעות רגליים נמתחות ממעבר לגבעות, משם הגיעה ועד לנהר אליו היא הולכת. היא מגיעה עד לגדת הנהר ונעצרת. הגופות הצפות על המים נעצרות בקטעים בהם הנהר מתעקל ואוסף סחף ומתחברות לגוש אחד. מאחורי הגבעות שהגיעה מהן בערה הירושימה באור כתום שהשווה לגבעות שמסביב גוון של שקיעה שלא נגמרת. היא לא רצתה להביט לאחור אל העיר הבוערת אבל הרגישה שהיא לא לבד, הסתובבה לאחור וראתה את שניהם קרובים אליה. עומדים שני מטרים מאחוריה. המלאך שילב את כנפיו מאחורי גבו ועורו זרח כאילו הוא מחזיר ממנו את אור הירח. כמו השלג. בידו הוא החזיק את ידה של ילדה קטנה בשמלה לבנה ושניהם כמעט שנבלעו בלבן של השלג מסביב רק עיניה השחורות המלוכסנות של הילדה ועיני התכלת הזוהרות של המלאך בלטו בלבן שמסביב. פתיתי השלג סביבם המשיכו לרדת בקווים ישרים ונבלעו בדממה בשכבת השלג שעל הקרקע.
"קייקו?"
"כן."
“私は今夢を見ていますか？”
"כן. את חולמת עכשיו."
"אני מצטערת." היא ירדה על ברכיה, הצמידה את כפותיה זו לזו וקדה עד שמצחה כמעט נגע בשלג הרך. יד קטנה נגעה בעדינות בכתפה. היא התיישרה בדממה, עדיין על ברכיה. דמעות זלגו במורד לחייה. "אני כל כך מצטערת."
"אני יודעת." ידיים קטנות ליטפו את פניה והעיניים השחורות הסתכלו עמוק לתוך נשמתה.
"אני סולחת לך."
"זה לא הגיוני. איך תוכלי אי פעם לסלוח לי?"
"אני סולחת לך. זו הפעם האחרונה שתראי אותי. את יודעת מה את צריכה לעשות. גל גדול מתקרב. עוד מעט הוא מגיע."
הילדה והמלאך פנו אחורה, החלו לצעוד יד ביד ונבלעו לתוך השלג היורד והיא הרגישה את החור השחור שנפער מזמן בלב שלה מתחיל להיסגר ולהיעלם. הנשימה שלה קלה יותר. היא יודעת מה היא צריכה לעשות. היא קמה והתחילה לצעוד לכיוון הגשר הנמתח אל מעבר לנהר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
