המפלצת מקומה מאה חמישים ואחת בכלל לא ידעה שהיא כזאת. להפך, תמיד סברה שהיא כאחת האדם. אז גם היום כמו בכל בוקר שטוף שמש, היא לבשה על גופה שמלה פרחונית, התאפרה, שמה בושם ויצאה לרבוץ קצת בחוץ.
והיא הייתה שמחה המפלצת, אבל המעלית לא. היא חשבה קצת אחרת ממנה. לכן רק עצרה בנימוס בקומה תשעים ותשע ולא זזה יותר. זהו, פתחה דלתות לרווחה ושתקה.
אבל לא מעלית חסרת נשמה תשבור מפלצת כמו טובה בנישטי. כי היא כבר עברה מספיק בחייה כדי לדעת שגם מעליות צריכות לנוח לפעמים.
אז המפלצת שינסה מותניים והתחילה לרדת, קומה אחר קומה. ומדי פעם עצרה המפלצת מתנשפת לנוח, וליד כל פיסת מתכת מבריקה הייתה מביטה בדמותה המתנוססת אליה מנגד.
"כמה יפה אני היום" חשבה לעצמה המפלצת בעודה מיישרת שפם ושיער.
אבל טובה בכלל לא הייתה יפה כפי שחשבה לעצמה. היא הייתה בסך הכל מפלצת גדולה ומכוערת עם אף גדול ויבלות באוזניים, אחת בעלת שיניים בולטות ושיער גוף דוחה ואפור.
אבל היא כאמור חשבה קצת אחרת וזה כנראה הספיק לה, לפחות כדי לרדת עוד עשר קומות.
אבל כשטובה הגיעה לקומה שבעים ושש פתאום היא חשבה שאולי זו בעצם טעות. שכל הירידה הזאת ביום בלי מעלית תהפוך יותר מאוחר לעליה. ועליה היא דבר קשה, במיוחד למפלצת כבדה עם רגליים קטנות כמו שלה. אבל לבסוף טובה החליטה שאם היא כבר הגיע עד לכאן אז פשוט כדאי שתמשיך.
והיא המשיכה.
ולכל אדם שחלף על פניה אמרה טובה שלום וחייכה אפילו שהיה לה קשה, בגלל השיניים. אבל אף אחד מהם לא חייך חזרה. במקום זאת הם כולם רק צרחו לעברה וחלקם אף ברחו בריצה. וזה העציב אותה. אבל רק טיפה.
אז טובה בנישטי החליטה שהיא תחשוב רק על דברים טובים שיעבירו לה את העצב בדרך למטה. אבל כמה זכרונות טובים כבר יכולים להיות למפלצת. בקושי לקומה אחת שלא לדבר על חמישים. לכן היא זמזמה לעצמה שירים.
ובקומה שלושים ואחת, בדיוק כשנגמר לה הרוק שבפה לזמזם. והופ, הנה זה בא לה. ופתאום היא הבינה שההורים שלה קראו לה טובה כי הם ידעו שיצא ממנה רק טוב ושאת הפנטהוז שלה בקומה מאה חמישים ואחת היא קיבלה רק בגלל שאלוהים אוהב אותה ולא משום סיבה אחרת ובכלל, שהיכולת הזאת לשבוע ליומיים מקילו וחצי חוטי חשמל וגבינה צהובה, היא מדהימה.
ועם התובנות האלו שהגיעו מבחינתה בדיוק בזמן הנכון, דילגה טובה בנישטי בצעדים קלילים הישר אל קומת הכניסה לבניין.
ובלובי למטה, התרשמה המפלצת מהרפרודוקציות שהיו מקשטות את הקיר, והיא הביטה גם מעלה אל התקרה הגבוהה וראשה הסתחרר מניצנוצי הנברשת, והמוסיקה שם נעמה לה וגם בני האדם היפים.
ובדיוק דקה לפני שיצאה מהבניין, רגע לפני שנגעה בה השמש, משהו בה השתגע.
תחילה היה זה כאב של הבטן, אחר כך רק תופת בראש.
"ומה שבטוח" אמר המדביר, "נפטרנו מעוד עכברוש".
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
