לפעמים.. יש את הזמן הזה שקשה לי לנשום.. שכואב לי בכל מקום ואני רוצה פשוט להיעלם..
אני.. חוויתי את ההרגשה הזו היום, היא לא הייתה לא-מוכרת לי. הרגשתי אותה כבר. אני שונאת אותה, את ההרגשה הזו.
היא גורמת לי להטיל ספק בכל דבר, בכל חיוך, בכל מחשבה.
זה הזמן הזה שבו אני שונאת את עצמי, שבו אני נכנסת לתוכי ובוכה בשקט.
אני לא אוהבת את ההרגשה הזו, אני רואה דברים משתנים, חוסר חשיבה נראה כשנאה ואז זה מתחיל. המירוץ.
הם שונאים אותי.
לא הם לא, אל תדאגי.
*השקטה של הפחד*
אני בן אדם מכוער.
אז תעשי קצת כושר ותהיי יפה יותר. זה לא נורא.
*השקטה*
אני רוצה לברוח.. בא לי לקרוא..
אל תקראי עכשיו. אחר כך.
*דחייה*
אני רוצה לרוץ, ללכת. לעשות משהו עם החיים האלה.
אז תעשי.
*חוסר רגיעה*
אני רוצה לצרוח!
למה?
*בוהה בחלל*
אני רוצה לפגוע, להרוס.
*שתיקה*
למה בכלל אני מאפשרת לעצמי להגיע למירוץ הזה? הייתי בו כבר פעמיים. אני לא אוהבת את התוצאות. אני שונאת את עצמי בגלל זה, זה. זה לא נכון. שאני לא סולחת לעצמי בגלל זה. בגלל המירוץ הזה של הכאב והפחד, המירוץ של הפסדים, של חוסר ביטחון עצמי.
אני שונאת את כל זה..
לא, זה לא נכון.
אני שלמה עם זה. אני רוצה שזה יהרוס אותי.
אני רוצה שמישהו ירים אותי מהרצפה.
אני רוצה להתפרק לחלוטין ולהיות שוב שלמה.
אני רוצה לראות באמת את מה שיש,
ולא רק מסכות.
כי העולם שלנו.. איך להגיד את זה?
דפוק לגמרה.
אני רוצה רק לישון בין ערמות ספרים..
תנו לי לישון.. בשקט
עזבו, באמת שעזבו.
לכו לכם ברחובות שלכם,
שנו לכם במיטות שלכם,
אכלו לכם את האוכל שלכם.
אבל.. באמת.. אל תשאירו אותי תלויה באוויר.
את זה- אני באמת שונאת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
