אתה שוכב במיטה, רגע לפני הסוף המר. כמו חומצה גופריתנית שמעכלת את הלשון שלך מלדבר על טעם האפר. מעולם לא טבעת בטיפה המרה כדי להיחנק בכלוב איברייך הפנימיים העכורים הנשפכים אל הרפש. אך הדמעות משכרות אותך למלנכוליה גסה בכדי להדחיק לרגע מחליא את הבדידות התהומית שאוכלת לך את הלב ומפרקת לך את תאי המוח כדי שיהיה לתולעים קל יותר להפריד בין השטויות שאתה חושב להבלים שאתה מרגיש.
אתה מונשם בחדר המיון עם מטורפים מרוסקים אחרים; מהרהר בקומתוזה ברגעים בהם תשכב במיטה רגע לפני הסוף המר ותהרהר למה לא טבעת בחומצה המרה אי שם בילדותך הפצועה ונותרת מפרכס בין העצים והגשם כדי לחסוך את כל שעתיד היה להגיע. בלוטת האיצטרובל הנרקבת מיותרת בתוך הראש שלך כשהיא מזליחה רחשים תת-קרקעיים שאתה מפרש כהזיות שעדיין לא התפלשו בפתטיות הגופנית של מוות מוחי ואין עוד מישהו בעולם הזה שמודע לזה שאתה עדיין חי ורוצה שתמשיך להיאבק בטחנת הרוח הכושלת הזו. אתה תוהה האם לא היה טוב יותר לו היית בוחר להישאר עם הריקבון הרגשי שבחרת לזרוק מאשר עם השבר כלי שנותרת להיות.
אתה טורק את הדלת מאחוריך ומשליך את המפתחות בהיסח דעת למקום שקיווית שיהיה חור הצתת הלב שלך כדי שתשאיר את הטירוף הזה מאחוריך. היא כבר לא שומעת אותך כשאתה צורח מאחורי עיניים מדממות. אתה אפילו לא שם לב שאתה מת.
אתה מונשם בחדר המיון עם מטורפים מרוסקים אחרים; מהרהר בקומתוזה ברגעים בהם תשכב במיטה רגע לפני הסוף המר ותהרהר למה לא טבעת בחומצה המרה אי שם בילדותך הפצועה ונותרת מפרכס בין העצים והגשם כדי לחסוך את כל שעתיד היה להגיע. בלוטת האיצטרובל הנרקבת מיותרת בתוך הראש שלך כשהיא מזליחה רחשים תת-קרקעיים שאתה מפרש כהזיות שעדיין לא התפלשו בפתטיות הגופנית של מוות מוחי ואין עוד מישהו בעולם הזה שמודע לזה שאתה עדיין חי ורוצה שתמשיך להיאבק בטחנת הרוח הכושלת הזו. אתה תוהה האם לא היה טוב יותר לו היית בוחר להישאר עם הריקבון הרגשי שבחרת לזרוק מאשר עם השבר כלי שנותרת להיות.
אתה טורק את הדלת מאחוריך ומשליך את המפתחות בהיסח דעת למקום שקיווית שיהיה חור הצתת הלב שלך כדי שתשאיר את הטירוף הזה מאחוריך. היא כבר לא שומעת אותך כשאתה צורח מאחורי עיניים מדממות. אתה אפילו לא שם לב שאתה מת.