לפעמים מתחשק לי לצעוק. להוציא בצעקה אחת את כל מה שיושב לי על הלב. כי כזה אני. אוגר עד שזה הכל מתפוצץ. וזה לא שהחיים שלי רעים, להפך. יש לי את כל הסיבות להודות למי שמנווט אותי שם למעלה. בריאות, משפחה מדהימה ועבודה שאני גאה בה. הכל יש לי ואפילו חלומות אני מספיק להגשים על הדרך.
אז מה יש לי לצעוק אתם בטח שואלים?
כי זה לא העכשיו שמטריד אותי וזה גם לא אני. זה מה שיבוא אחר כך, מה שנשאיר לילדים שלנו ולילדים שלהם אחרי שנלך. זו הרגרסיה ההתנהגותית שלנו כחברה, היא זו שתחסל את כל מה שבנינו עבור דור העתיד. כן כן. זו מן אבולוציה הפוכה שכזאת שאנחנו עוברים כחברה. וזה לא סתם תהליך מזדחל, זה ממשי וזה קורה עכשיו, באופן מואץ ומדאיג מאוד. ואולי ככה זה כשמערבבים כמה דתות וארץ אחת קטנה, אפילו שהיא דמיונית. שהרי בסוף כנראה, נגזר על כולנו שנתנהג בדיוק אותו הדבר. יהודים, שיעים, נוצרים וסונים. הרי מה אנחנו שונים האחד מהשני, בסופו של דבר כולנו אותו הקוף פחות או יותר. אבולוציה בהפוך על הפוך. ואפילו ההוא שלמעלה כבר צוחק על כולנו.
טפטוף מקומי עאלק.
ויכול להיות שזה אני הדפוק פה. אבל...
אולי גם אתם חשבתם על זה פעם?
ואם לא אז אולי תנסו? לדקה.
נכון. זה מטריד מאוד אבל זה בעיקר פוקח עיניים.
אז אני מפציר בכם, תסתכלו. תביטו מסביב ואחר כך תעצמו שוב עיניים אם כך תבחרו לעשות.
וכשאתם מסתכלים מסביב במבט הבוחן שלכם, בשכל הישר שעוד נותר לכם ממנו מעט, תנסו לדמיין מדינה שלא באמת קיימת. מקום שבו ההורים דוחפים סכינים לתיק הבית ספר של הילד שלהם כדי "שיגן על עצמו ממחבל שיבוא." ועכשיו תנסו לחשב לבד את ההסתברות לכאן ולכאן, מצד אחד שהילד ישלוף את הסכין הזאת על מחבל אמיתי ומן הצד השני שהוא ירים את אותה הסכין על הילד שלכם כי הוא "עצבן אותי בהפסקה".
אבל זה לא הכל, זה רק חלק קטן. זה השפיץ הבולט מעל פני השטח בחברה שמקדשת את החזק, את ההוא שמוציא עלייך את היד מהחלון של הרכב ומאיים ש"עוד מילה אחת אני שובר לך את העצמות". ולמה? כי הוא יכול. זה וגם כי לא באתם לו טוב עם הבקשה החצופה שלכם שלא יחנה באמצע הכביש. זו אותה חברה בדיוק שמפנה את עיקר משאביה אל האוכלוסיות שתורמות הכי פחות לחברה. לא כי הן לא יכולות, אלא כי ככה הן בחרו לעשות. והן הולכות ומתעצמות. ובאותן קבוצות מיוחסות גבירותי ורבותי, נפש האדם חשובה קצת פחות מאדים של אמונה, שגם אם היא אמיתית ונכונה, הרי שכבר שנים להוא שבצידה השני אין עוד סבלנות אלינו.
אז עכשיו אתם רוצים לצעוק אבל כלום לא יוצא, רק דמעות. הן וזכרונות טובים על מה שהיה פה פעם. וזה לא שבשנים קודמות היו פה רק קצפת ותותים.
לא לא.
חיילים מתו במדינה הזאת מרגע שהיא קמה בדמיון שלכם. מושחתים היו גם היו בה תמיד. אבל היום... היום זה משהו אחר. כי פעם היינו יודעים לעצור את עצמנו ברגע האחרון. היינו מתאפסים שניה לפני הסוף, מתכנסים כעם, כמשפחה אחת. והיינו מסתכלים אחד לשני בעניים ומוותרים קצת. בשביל הילדים. כדי שאולי. רק אולי כשהם יגדלו כבר לא יהיה צבא שהוא מתוקף החוק.
והיום?
היום במו ידנו אנחנו מפרקים את הצבא. מורידים את אנשי הקבע על הברכיים ומשפילים אותם בטוקבקים בין מלחמה למלחמה. את ילדינו אנחנו מלמדים שגדול ועשיר יותר הוא בהכרח גם חשוב יותר ואת השכנים שלנו, אלו שמבקשים לכלותינו מבפנים ומבחוץ, אנחנו מטפחים, עושים איתם עסקאות מוזרות של "שלום" שאין בהן כלום שיחזיק עם הזמן.
כן כן.
כאלו נהיינו, עם דמיוני שמקדש את הדמוקרטיה שלו ויורק עליה בדיוק באותה הזדמנות.
ואומרים לי שלפעמים זה טוב לצעוק.
כמו הילד ההוא שצעק בכיפור חזק לשמיים, רק כדי שיפתחו שערים לכדי מעט רחמים. כי צעקה יכולה לשחרר את כל מה שתקוע עמוק בנפש, פנימה, כי היא יכולה גם להעיר אחרים.
וכשצועקים אז הנסיגה לאחור נעצרת לרגע ושוב אתה יודע להפריד בין מדינה לבין דת, בין שכן שמקדש את חייו ולא את המוות שלו. ואתה נזכר איך להבליג, ואיך לחלק משאבים למי שצריך אותם באמת. ואתה מבין שאם תשים לילד סכין בתיק הבית ספר, אז לילדים של השכנים שלך יהיו מקסימום עוד יומיים לחיות בארץ הזאת.
אז מה אתם אומרים, שנצעק ביחד והכל יעבור?
או שאולי זה הכל רק סיפור של איש אחד ובכלל לא שווה לנסות...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
