היה היו נער ונערה, אשר הכירו בדרך קצת מוזרה... לשניהם לא היה הרבה במשותף. היא יכלה לשקוע בספרים לעד, והוא קרא רק כשהיה מוכרח.
היא הייתה הטיפוס השתקן, והוא היה רועש ובעל קול רם.
היא חשבה רבות בדאגה על העתיד, והוא היה נהנה מכל דקה ודקה בהווה.
אם אנשים היו כיוונים, היא הייתה מזרח והוא היה מערב.
אך דבר אחד דווקא כן היה להם במשותף. שניהם, כמה מפתיע, היו דחויי אהבה.
הוא כאב את עזיבתו של אהבת חייו, היא כאבה על מי שמעולם לא היה שלה, ולשניהם, לעיתים קרובות (מדי) היה נשבר הלב, כל פעם מחדש.
אך אל תתבלבלו, לא מדובר כאן במטאפורה שבאה להמחיש את סבלם מהדבר הנקרא אהבה. הכוונה כאן היא לשיברון לב, במובן הכי מילולי של המילה.
בכל פעם, כאשר חשבו על מושא אהבתם, ליבם היה גדל וגדל, ניתק ממרכז גופם ועולה במעלה גרונם, עד שהיה פורץ מתוכו,(יש הקוראים לזה ״גוש בגרון״, התחושה הנוראה הזו אשר מופיעה לפני הדמעות). ולאחר דקות ארוכות, בהן הם מנסים לשמור על ליבם בין אצבעותיהם הרועדות, היה נופל הלב על הרצפה הקשה, ומתרסק למיליוני רסיסים קטנים, משאיר את בעליו לגשש אחרי כל החלקים בעיוורון חלקי, מאחורי הדמעות שסירבו בתוקף לעזוב את עיניהם.
אין טעם להכחיש, בפעמים הראשונות זה היה קשה, עם חלקים כל כך קטנים, ועיניים נפוחות שפשוט לא מאפשרות לראות היטב. אך למזלם, או למען האמת, לצערם, ליבם התנפץ כל כך הרבה פעמים, עד שהם למדו דרכים שעזרו להם למצוא את הרסיסים. הוא השתמש בזכוכית מגדלת, והיא זחלה על ארבע, גוררת את ידיה על הקרקע ובכך נתקלת ברסיסים, פוצעת את עצמה תוך כדי החיפוש.
אך יום אחד, קרה דבר נורא. ליבה של הנערה נשבר בצורה כל כך חמורה, עד שחלק מהרסיסים פגעו בקרקע והתעופפו באוויר למרחקים עצומים.
וכך היא יצאה למסע, כשידיה ורגליה על האדמה, נתקלת בדרך בחלקיקים קטנים מליבה. היא המשיכה לצעוד קילומטרים רבים, כשהיא עוצרת מדי פעם בכדי לבחון את מה שאספו ידיה ולרוקן את התוכן אל תוך שקית קטנה. ופתאום, כאשר הנערה הרימה את ידה , היא שמה לב שחלק מהרסיסים הפכו לגדולים מדי, והבינה שהם וודאי לא שייכים לה. היא הסתכלה הצידה, הנידה בראשה מספר פעמים, מבולבלת וסקרנית, שהרי מעולם לא נתקלה ברסיסים כה משונים בגודלם.
ולפתע, לאחר שהרימה את מבטה שהיה כבוש בקרקע, היא נתקלה בזוג עיניים גדולות, בעלות ניצוץ מוכר שמקורו בדמעות ולא בשום דבר אחר. זוג העיניים הללו היו שייכות לנער, לא נאה במיוחד, אך פרצופו היה מהול בתחושת חמימות וטוב לב.
הוא התכופף באיטיות לעברה, אוסף בידיו הגדולות את ידיה הפצועות,ולאחר שליקט בעדינות את הרסיסים, הוא הודה לה על שעזרה לו, גם אם לא במכוון. הנערה, ששמחה להועיל בדבר מה, חייכה אליו במבוכה, אך במהרה, גל של דאגה ועצבות תקף אותה, לאחר שהיא הבינה שליבה לא יושלם, מאחר והיא מעולם לא מצאה את הרסיסים שהרחיקו לכת.
בינתיים, כאשר הבין הנער את הסיבה לעצבותה, הוא הוציא רסיס גדול מליבו מתוך שקית קטנה, והניח אותו בין ידיה הרועדות. הנערה, מבולבלת אך אסירת תודה, איחתה את ליבה, יחד עם הרסיס החדש.
לאט לאט חדרה אליה ההבנה המדאיגה, שכעת חדר הנער לליבה, והיא חשבה לעצמה בעצבות כי לא תוכל לשאת עוד אהבה שלעולם לא תוחזר אליה.
אך מה שאותה נערה לא ידעה, הוא שכאשר ליקט הנער את רסיסיו מידיה, הוא אסף עימם גם רסיסים מתוך ליבה שנשארו על כפות ידיה, וכך, מצאה הנערה דרך לליבו של הנער, וכעת, רסיסיה הפכו לחלק בלתי נפרד מליבו.
ובכן, זה הסיפור של גיבורינו, וכמו בסופו של כל סיפור, כאן אמור להופיע מוסר ההשכל. ומהו מוסר ההשכל מסיפורנו?
לעיתים קרובות, אנחנו חווים התמוטטויות, ראשנו מתמלא במחשבות ולאחר שליבנו נשבר, נשאר בחזה חלל ריק ענק.
אך לפעמים, דווקא מתוך השבר הזה, דווקא מתוך הריק הזה, עלולה לצמוח לה תקווה חדשה, לב חדש, חזק יותר. ואף על פי שניתן להבחין בשברים ובסימני ההדבקה במקומות שבו התנפץ הלב, אסור לנו להתייאש, מפני שלולא הסדקים, מהיכן היה נכנס האור ?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
