לפי אגודת שקר כלשהו של פסאודו-פסיכיאטריה הנשענת על מדע לא מדוייק של משטרת המחשבות, הלא היא דעתם הבלתי מזויינת, הבלתי מתעניינת, הבלתי מלומדת למרות שתטען שהיא כזו מכובד הנסיבות הידועות לסובייקט בלבד היות והיותו סובייקטיבי ויודע כל, החכמה מכל ספר שלא תצלח להרים או לקרוא או להכיל את מילותיו, את האותיות המפוזרות, הגדושות באינפורמציה המבזבזת את זמננו לריק כשיכולנו לצפות בעוד פרק של מאסטר שף או כוכב נופל מתולדות השיקריאליטי, או שתעביר ערוץ, תעביר לי פופקורן רק אל תיכנס לצלחת, וכבר שכחתי איפה היא הייתה או איפה אני הייתי... הא! הערכת המצב צבירה, יצאת מהמקרר? או מהארון, כבר בחרת את השיריון? מסלול הדוגמנות מחכה לך, שתציג את תכולתך, רק היה מדויק ומחושב לקטלוג שוק הבשר המקומי. עליך להיות אופנתי, והרי זו אופנה שחולפת, שנשכחת, ומחר כבר לא תהיה רלוונטי, גם אם למדת את כל השטיקים והתחבבת על הבריות. כבר מחר הן ילבשו פנים אחרות.
ושוב, הנתונים מראים על אישיות מפוצלת, אולי איזו הפרעת אישיות קוטבית, ואם כבר אמרנו גבולית? אתה גם ככה על הגבול של לשכוח לקחת את התרופות הלילה, או הבוקר? או שעברה כבר שנה ואינך מטופל כלל? מהר, אל המרפאה הקרובה! רק הפקד את חמש-מאות השקלים החדשים, לא מסומנים, אם תרצה קבלה, זה כבר מצריך פגישה תכופה, אין ממש הבדל במצבך. הלעט את הכדורים, הנה מרשם, חבר את האלקטרודות החשמליות לאונה שפעם היו עוקרים ממוחך, העיקר שתהא מנומס ותגיע בזמן לעבודה, או לפגישה. הרי לא נוכל לטפל בך כשאינך מגיע בזמן, מזומן, הפקד את הצ'ק והמשך לדרכך, המילים שתאמר אינן חשובות, הן הרי חוזרות ונשנות בכל פגישה, ולעולם לא יימצא פתרון למצבך. הרי זו חברה חולה. המשוגעים הם סביבך, המטפלים רק מסווים את האשלייה שהם שונים אך הם גרועים יותר, רוכנים מעליך מספת העור הנקרעה מנפש חיה, ואתה חייב לחייך או לבכות, רק להסתיר את הבושה, שהרי אין בך שום ייחוד או ארשת של תקווה, הרי הגעת ממשפחה טובה. אז למה אתה בוכה? מחה את הדמעה, אתה אדם בוגר, צא ולמד, למד והתפרנס, תאהב, תזיין, תשריץ ילדים שישאו את עולך אחרי שזכרונך ירקב. רק אל תבכה, ילד. העולם הזה לא בנוי לבכיינים. היה גבר, חשוף את שרירי החזה השעירים שלך, רק לא בתמונת הפרופיל, כי אבירים על הסוס הלבן אינם חושפים את פגמיהם מאחורי השיריון, גם אם הוא שבור ומרוסק, גם אם ליבך כבר אינו מסוגל לעמוד עוד בנסיבות הזמן והמרחב, ואתה הרי אדם מתועב.
הרי מדוע אתה כה לבד? עיניך פרושות לכוכבים, מחכות לאיזו גאולה שמימית שתחזיר אותך לפלנטה השקרית, שתנכיח לך ולכולם שאתה באמת לא שייך לכאן, שאתה מכוכב אחר, רק שלך אין למי לטלפן בידך הימנית האדומה. אז הפסק לבלף, או לסלף את רגשותיך, האנטי-פסיכוטים כבר הרסו את חייך.
נשום עמוק את האוויר הרעיל, העולם הזה כבר שכח מלהכיל אנשים שכמותך, ילד ארור ומקולל, בורח אל עולמותיך המקבילים, רק כדי להתרחק כמה שיותר מהנוכחיים. בין צירי הזמן אתה צולל ומשתגר, מחפש לך איזה חבר או אוזן קשבת, ואולי חיבוק חם כמו כנפיי השכינה שתיאר ביאליק בערגה, האם המוחלטת שתעטוף אותך באהבה. אבל התנאי הוא שתמשיך לחיות, אחרת כיצד תוכל להמשיך להגות שטויות? הרי איש אינו מקשיב, ולקירות לא איכפת. גם כשתצעק חזק במיוחד. בראשך תיקבר בבורות הייאוש שחפרת, אך אלו יהיו רק הדמעות בהן טבעת, אבוד ומסמורטט, בלוי ומרוסק. מתי כבר תוציא את הפקק? הבלי העולם ימשיכו לצוף, גם כשהתולעים יעכלו לך את הפרצוף. הבן שאין זה משנה כמה עמוק תנסה להכיל את הקיום, כמה תנבור בספרים ותנסה להרחיק את הסיום. אתה עדיין רק עוד בשר ודם שיצטרף למתים, אז מדוע אתה עדיין מנסה לכתוב שירים?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
