בעיני רוחי אני רואה שברי זמן ומרחב, בין רסיסי מימדים מקבילים שמודבקים כשקופיות סופר-אימפוזיציה על גבי אריגי השפיות, על גבי מארג הקונטיניוום. מתוזמנים כאגדות אורבניות של חלקיקי טאכיונים מדומים, בהם החזיונות נעים בזמן גם לצדדים, בעמקים וגבעות א-ליניארים, בתולדות גרוטסקיות של מוות וחיות בלתי מתפשרת, בתופת חולה של כאבי עבר לנוכח הקושי ההכלתי בתפיסת העצמי.
הייתי עליון וכה קטן ובלתי קיים, נטמא באוויר המורעל שנשמתי לתוכי בלי יכולת לעכל אותו, כמו עיבוד נתונים דיגיטליים למציאות פיזית פגומה, מרוסקת, מפורקת בתוכי, בראשי, כמו מבוכים שקריים עמוסים מבואות חסומות. ומצאתי את עצמי מבכה וחנוק על חטאיי ומעלליי, על נסיוני הפתטי לעשות טוב על פני כל הרע שמוחי הקודח מקיא ומזליח מאז שהוצפתי החוצה אל הקיום. וכבר אינני יכול לשאת את עצמי עוד.
עטוף בהיעדר אמונה שיהיה טוב יותר, שיש ערך לאהבה זמנית, רגעית, למוח שלי שמאבד תאים יותר מכפי שאוכל להעריך מדי רגע, והחשמל התמידי, הנצחי המעורר את הסרוטונין הכושל שמתאבד אל השקיעה בכל ערות ותוכחה אבנורמלית.
אני מנשק את הכאב והעצב שלך. מלטף באצבעותיי את צלקותיך הפנימיות, את תווי הבשר הרווי והחרוך שכולם מסוככים בעיניהם כשהם מביטים בך. אני חולם מוזיקה של מחלה, אני מקיז דמעות דם לתוך תערובת מעורבבת בקדרה רותחת של זעם מפני הבדידות המשוועת אליה אני מתדרדר.
אני מאכלס בקרביי אינספור מציאויות אפשריות, מריץ את החזיונות האפשריים כמו סלילי פילם של קלטת וידאו נושנה, מפרק וחותך ועורך את הפריימים למציאות מוחלטת אחת ולא ראויה. להוציא את עצמי מהבחירה ה"טראגית" אני נמוג אל עולמותיי, מתרחק מקונספט של שיחה, של יחסי אנוש, בורח לשינה לא מודעת, מתקשורת בין אישית, טובע בין ספרי פילוסופיה לבין זיכרונות רקובים, מגשש אחר המילים הראויות לבטא את מותי.
הייתי עליון וכה קטן ובלתי קיים, נטמא באוויר המורעל שנשמתי לתוכי בלי יכולת לעכל אותו, כמו עיבוד נתונים דיגיטליים למציאות פיזית פגומה, מרוסקת, מפורקת בתוכי, בראשי, כמו מבוכים שקריים עמוסים מבואות חסומות. ומצאתי את עצמי מבכה וחנוק על חטאיי ומעלליי, על נסיוני הפתטי לעשות טוב על פני כל הרע שמוחי הקודח מקיא ומזליח מאז שהוצפתי החוצה אל הקיום. וכבר אינני יכול לשאת את עצמי עוד.
עטוף בהיעדר אמונה שיהיה טוב יותר, שיש ערך לאהבה זמנית, רגעית, למוח שלי שמאבד תאים יותר מכפי שאוכל להעריך מדי רגע, והחשמל התמידי, הנצחי המעורר את הסרוטונין הכושל שמתאבד אל השקיעה בכל ערות ותוכחה אבנורמלית.
אני מנשק את הכאב והעצב שלך. מלטף באצבעותיי את צלקותיך הפנימיות, את תווי הבשר הרווי והחרוך שכולם מסוככים בעיניהם כשהם מביטים בך. אני חולם מוזיקה של מחלה, אני מקיז דמעות דם לתוך תערובת מעורבבת בקדרה רותחת של זעם מפני הבדידות המשוועת אליה אני מתדרדר.
אני מאכלס בקרביי אינספור מציאויות אפשריות, מריץ את החזיונות האפשריים כמו סלילי פילם של קלטת וידאו נושנה, מפרק וחותך ועורך את הפריימים למציאות מוחלטת אחת ולא ראויה. להוציא את עצמי מהבחירה ה"טראגית" אני נמוג אל עולמותיי, מתרחק מקונספט של שיחה, של יחסי אנוש, בורח לשינה לא מודעת, מתקשורת בין אישית, טובע בין ספרי פילוסופיה לבין זיכרונות רקובים, מגשש אחר המילים הראויות לבטא את מותי.