התמונה שלו עולה לי בראש בזמן שאני כותב, יוסף קראו לו, הייתי ילד, אולי בן 12. אני זוכר אותו מאוד זקן, עור לבן וחיוור עם המון קמטים ונקודות אדומות בגדלים שונים על כל פניו, חובש כובע קסקט חום שעושה רושם שעומד בכל רגע להתפורר כשמקל ההליכה שלו מוטל בצד. הוא היה יושב על הספסל הצהוב לבד בסמטת הפרחים, קורא לכל עובר אורח לבוא אליו ולהגיד לו שלום. אם היית מתקרב הוא היה מושיט לך את ידו הרועדת בכדי שתלחץ לו אותה, הוא היה אוחז בידך ולא מרפה עד אשר היית מתיישב לכמה דקות ואז הוא היה מתחיל לספר לך כל מיני סיפורים על העבר שלו, והדבר היחידי שיכולת לעשות זה לחכות בסבלנות שהוא יסיים לספר לפחות סיפור אחד שלו.
אולי נזכרתי ביוסף בגלל שאני יושב פה עכשיו בבית על הכיסא שלי, לבד לחלוטין, בוהה בקיר שפעם היה לבן וחלק והיום מלא בסדקים עם כתמים שחורים וחומים, וכותב, או יותר נכון מנסה לכתוב, לשד יודע מי, ומבין תוך כדי כתיבה מה היא בדידות - לשבת על הספסל ולחכות שמישהו יעבור, ואתה תושיט לו את היד שלך ותלחץ את היד המושטת אליך בחוזקה, רק בכדי שהוא, מי שהוא לא יהיה, יישב על הספסל ביחד איתך, ויקשיב לסיפורים שיש לך לספר לו. לא משנה לך אם הוא יזכור אותם או לא לאחר מכן, אתה רוצה לספר. אתה, בדיוק כמו יוסף, לא רוצה להיות לבד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
