תחילת הסיפור בבוקר ובאקט חינוכי. או לפחות כזה שמתיימר להיות, ולמעשה לובש איצטלה מחנכת בעודו מסתיר את עוולותיו הוא מאחורי מסיכה מעושה.
שוב הילדים לא סידרו את הבית ושוב החדרים הפוכים ושוב פזורות הנעליים ושוב המגירות כמו הקיאו את תוכנן על הרצפה שכבר מזמן לא נקייה.
אלמלא קולה של אשתי שניסתה לנהל את הכל באמצעות הקול שרק התגבר ולא הועיל בדבר, הייתי אני ממשיך למודעות האחוריות בעיתון באותה ישיבת בוקר ארוכה, רגל פה רגל שם...
בסופו של דבר יצאתי גם אני אל האש - ושוב מעטה ואיצטלה חינוכית שהסתירה רק עצלות וקושי בהתמודדות יומיומית מצידנו.
אז זהו - הוחלט שאין יותר מחשב. גזירה שניתן לעמוד בה!? אולי כן ואולי לא... הילדים יצאו והשקט חזר, אך אני עדיין חשתי בקולות השאון המהדהדים באוזניי, ומהרתי לנעול אותם - תחת סיסמה במחשבי הבית -וכך הוצאתי לפועל את הגזירה - הלכה למעשה - אין יותר מחשבים סתם כך, אלא אם כן תוזן הסיסמה, אותה רק אני יודע.
עבודה. צהרים...
הטלפון הראשון לא איחר לבוא. הביביסיטר חושבת שמשהו במחשבים לא בסדר. הסברתי לה מה העניין ומה מאחוריו. היא עדין חושבת שזה לא בסדר... הרי היה זה פתרון קל עבור כולם.
הטלפון השני עקב אחריו. הפעם הייתה זו הסניגורית מבין כולם, זו שכאשר תגדל תהיה פעילת זכויות אדם או UNRA או כל דבר אחר, היות ולהגדרתה היא ושכמותה, דהיינו שאר ילדי הבית חשים כלואים ומאוימים.
שאלתי מה משמות הפועל לגלוש, שלא ברשת - ולא קבלתי תשובה במהרה. שאלתי מתי בפעם האחרונה שיחקה עם אחיה - וגם על כך לא נעניתי. לבסוף שאלתי אותה מתי לאחרונה דברנו כך, וחוץ מצחוק שובב ששוב ניסה לפתות אותי לגלו את הסיסמה, לא הושבתי דבר.
שקט בגזרה כרגע.
מחכה לטלפון הבא - ומהכרותי עם הנפשות הפועלות זה ימהר להגיע בשעה הקרובה, עם דרישות חדשות והבטחות כאלו ואחרות וכולן בקול מתקתק. לבסוף אכנע ואגלה את אותה סיסמה, או שמא אגלה כי בקלות הערימו על מחסומי האבטחה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה