פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1602 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים סטודנט בפארק teller
ירדתי למטה לפארק לקחת הפסקה קלה מללמוד למבחן כשהייתי שם ראיתי אישה שנראתה לי בסביבות גיל 50 פלוס עם העגלה ובתוך העגלה תינוק חמוד מאוד ישן, הנחתי שזהו הנכד שלה, כשעברתי לידם חייכתי בנימוס והיא לא חייכה אליי בחזרה, הבעת הפנים שלה הייתה מאוד רצינית אפילו מאשימה הייתי אומר, ואז פתאום היא אמרה לי "גיא, גיא, לא עוד פעם." בהתחלה חשבתי היא לא מדברת אליי וכשהמשכתי ללכת הרגשתי יד אוחזת אותי בכתף, "חכה רגע, חכה" לא הבנתי מה היא רוצה ממני ואמרתי לה שאני לא מכיר אותה. "תסתכל עליי, תסתכל" היא אמרה לי, בשלב הזה כל מי שהיה בפארק הסתכל עלינו ואני לא ידעתי מה לעשות, היא התחילה לצעוק עליי כל מיני משפטים ולא הצלחתי להרגיע אותה, "את צריכה עזרה?" איזה אחד שעבר שם שאל אותה וכשהיא אמרה לו לא הוא המשיך ללכת. ואז באו עוד כמה אנשים אחרים שאמרו כל מיני משפטים מהסוג הזה, אפילו לא טרחתי להגיד להם שאני לא מכיר את אותה אישה ושזו הפעם ראשונה שאני רואה אותה או את התינוק שבעגלה. ואז העניינים התחילו להיות ממש מוזרים כשהיא הוציאה מהכיס שלה את הפלאפון שלה ונתנה לי לדבר עם מי שהיה בצד השני. "קח את זה, תדבר איתה. " היא אמרה לי ולא ידעתי מה לעשות רציתי להמשיך ללכת אבל משהו עצר אותי, החיוך של התינוק שלה לא נתן לי מנוחה לקחתי את הפלאפון והמשכתי להסתכל על התינוק הישן בעגלה. "אבא ?" בצד השני שמעתי קול של אישה שנשמעה בערך בגיל שלי, ואמרתי לה שזה לא אבא שלה, הגברת עם העגלה והתינוק הסתכלה עליי במבט המום "בוא, צריך לחזור , בוא נחזור." האנשים שהסתכלו עלינו הלכו ובמקומם הגיעו אנשים חדשים לראות את המחזה האבסורדי שהתחולל סמוך לבניין בו גרתי, ולחשוב שרק ירדתי לסיגריה ולקחת אוויר קצת. "אבא אתה צרי..." נתתי לאישה עם העגלה את הפלאפון שלה, החלטתי שכל הדבר הזה כבר נמשך יותר מידי זמן ועם כמה שאהבתי את החיוך של התינוק הייתי חייב ללכת וללמוד כי נשארו לי רק שבועיים למבחנים, הלכתי לבניין והיא נשארה שם עם העגלה המומה, לא הסתכלתי אחורה ולא הקשבתי לכל האנשים הצדיקים שחושבים שהם יותר טובים ממני ואפילו לא טרחו לשאול אותי אם אני מכיר את האישה הזו ופשוט החליטו שאני חרא של בן-אדם, עזבו שאני סטודנט ולא נראיתי קרוב להראות כמו אבא או אפילו בעל, תמיד היה לי את הלוק הצעיר.
עליתי לדירה 5 קומה 2 ופתחתי את הדלת, השותפה שלי אף פעם לא נועלת אחריה, וידעתי שאיך שהיא מגיעה אני הולך להבהיל אותה, קצת ללמד אותה לקח כי אלף פעם אמרתי לה שהעיר הזאת זה לא הכפר ממנו היא באה ושחייבים לנעול, ישבתי על הספה שהרגישה לי קצת מוזר ובכלל הדירה נראתה לי קצת מוזר, ואז הכל הרגיש לי קצת שונה, והסתכלתי מסביב והבנתי שאני בעצם לא מזהה כלום בדירה שלי ושל השותפה שלי שמעתי מישהו מזיז מפתחות וראיתי את הדלת נפתחת. בכניסה עמדה בחורה אבל זו לא הייתה השותפה שלי, זו לא הייתה רעות, זאת הייתה מישהי אחרת, היא נתנה צרחה ולא ידעתי מה לעשות. שאלתי אותה איפה רעות, ולא היה לה אוויר, הבחורה הייתה בפאניקה. " מי זאת רעות ?." היא שאלה אותי בבהלה ולא האמנתי למה שאני שומע. שאלתי אותה עוד פעם איפה רעות והיא אמרה לי "אני לא מכירה רעו..." היא עמדה שם קפואה ולא ידעה מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד לה, שאלתי אותה אם אני יכול לשבת, שהתבלבלתי ואני לא מתכוון לעשות לה כלום. מבלי שהיא תגיד משהו התיישבתי על הספה. והנחתי את הארנק שהיה לי בכיס האחורי על השולחן. " הבחורה עמדה והסתכלה עליי." אמרתי לה שאני יכול להוכיח שאני גר פה, ביקשתי ממנה לבוא איתי לחדר שלי כדי שאני אראה לה " זה החדר של דורון שותף שלי." ביקשתי ממנה שוב לבוא ובטעות הרמתי יותר מידי את טון הדיבור שלי. לא היה בחדר אף אחד, אבל הארון נשאר שם, בדיוק כמו שזכרתי, בקשתי מהבחורה לפתוח את הדלת של הארון ולהגיד לי מה חרוט בקטן בצד הכי שמאלי בפינה של הדלת ואז היא הקריאה לי "רעות –שותפת השנה ל2005 ." היא הקריאה לי והרגשתי הרגשה של ניצחון, הוכחתי לה שאני לא משוגע ואז היא המשיכה לקרוא "נפגש בדירה הזאת בעוד 30 שנה." "זה מאלפיים וחמש" היא אמרה בשקט ולא הבנתי מה היא רוצה להגיד בזה, פתאום נשמעה דפיקה בדלת, היא רצה לדלת לפתוח אותה ואני הלכתי בעקבותיה הכי מהר שיכולתי, משום מה התנשפתי המון. בכניסה, שם היא עמדה ביחד עם העגלה. היא הסתכלה עליי ועל הדיירת המבוהלת. "שלום לך קוראים לי רעות וזה בעלי גיא, אנחנו לפני 30 שנים גרנו פה כשהיינו סטודנטים, כאן הכרנו." ואז שמעתי את הבכי של התינוק, הלכתי אל השולחן בסלון הרמתי את הארנק ופתחתי אותו ברישיון נהיגה היה כתוב "גיא אלוש" זה אכן היה השם שלי אבל לא זיהיתי את מי שהיה בתמונה. אני נעמדתי שם והסתכלתי על האישה המבוגרת ועל הדיירת ולא ידעתי מה לעשות. הלכתי אל העגלה והסתכלתי על התינוק ששכב שם ובכה פתאום כשהוא ראה אותי הוא הפסיק לבכות ולא הצלחתי להפסיק להסתכל עליו. שמעתי את האישה המבוגרת אומרת "אני כל-כך מתנצלת." והדיירת אומרת לה שזה בסדר. המשכתי להסתכל על התינוק וזה עשה אותי רגוע יותר, אחריי כמה דקות רציתי לחזור לחדר שלי כי הייתי צריך להמשיך ללמוד למבחנים שלי שאמורים להיות בעוד כשבועיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים וואו, איזה סיפור!! גברת פלפלת
-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים אחלה סיפור! מבריק אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
לפני 10 שנים ו-4 חודשים סיפור מצוין קורא כמעט הכול (ל"ת)
-
לפני 10 שנים ו-3 חודשים לא עצרתי ולו לשנייה...עד לסוף חני
-
-
-
