עצור. אל תזוז. אל תניע אף שריר. גם לא במוח. שכל האטומים שבך ייכנסו לרגיעה. נשום עמוק. נשוף החוצה. בקצב אותו אנו נכתיב מראש. כולם נושמים כך. כולם עושים כך. הישרדותך מותנית בזה. אתה רוצה להיות שונה? אינדיבידואל? חשוב שנית. בעצם, אל תחשוב כלל, אנו נעשה זאת בשבילך. קרא כאן, בתנ"ך. בקוראן. במגזיני האופנה. בפשקווילים השבלונים שכולם מכנים סמסים. במגילות הגנוזות שהדפסנו בסרוקס מיושן במשרדי החדשות בחצרות התאגידים. עצור, אתה שוב חושב, מפקפק. תפסיק עם זה. הרגע קיצרת עוד מתוחלת החיים שלך. תסתכל סביב, רואה אותם? הבעת הפנים הזחוחה והמגובבת הבלים הזו תוכל להיות שלך. הדעות האלו משונות? אל תבדוק אותן, אל תתעמק, אל תנתח, קבל אותן. אחרת יכעסו עליך שקראת עליהם תיגר, עלינו. אנחנו אחד, גוף משומן של חיילי בדיל. של בובות, בבושקות שמכילות בתוכן שדרוגים טיפשים יותר ועכשיו אין בנו עוד תווי זיהוי. אנחנו סימולקרה של מה שהיה פעם וחשב פעם שהוא אנושי. נקה ממך את הספקות. הנה, קח כדור, בלע אותו מיד. עזוב מאיפה הגיע, שכח מעלון ההוראות לשימוש, הוא גם כך מאולתר מראש. אלו אינם חבריך, הם אינם אוהבים אותך, ואף לא את עצמם. אלו כבר מזמן לא אנשים. רק שחזורים ריקים של מה שייחלנו להיות. אל תתעסק בהגות, או בתרבות. אמנות ראשך היא מותרות, כלי מסחר לשלוחות הקיברנטיות של אלו שקנו אותך ואת כל מה שאתה עדיין חושב שיקר לך. לא בכסף, טיפש. אתה כבר מתחיל להבין כמה שנועדת להיות חלק מאיתנו. קנינו אותך ברעיון. הרעיון האלוהי שמישהו שומר עליך. שיש לך עדיין משמעות בעולם. שהעולם שאתה תופס בכלל מודע לכך שקראת לו עולם ושאתה חושב שאתה משהו בו. תחזור למיטה. הסט את התריסים. הדלק את הטלוויזיה על הרעש הלבן הקבוע. התוכן כבר אינו משנה עוד, הכל סובלימטיבי ממילא. סובייקטיביות שלא נולדת עם הכלים להכילה. החשך את קיומך. חזור למערה. קברנו בה את אפלטון זמן רב עוד לפני שבכלל המציאו אותך. גווע בחלומות. בסיוטים. התענג במוות. הרי גם בו לא תמצא נחם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה