פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1313 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים הרקולנאום Ortash
"אני אוהב אותך..." הוא לחש באוזנה, ונשך אותה.
"אני שונאת אותך..." רצתה ללחוש לו, אבל ריסנה את עצמה. ניתן לו לסיים.
וכך הם התמזגו לאורך הלילה - כחול ואדום, יוצרים סגול, כי סגול זה הצבע של שזיפים ושזיפים זה נפלא, מסתבר, והוא - אהבתו מתעצמת והיא - שנאתה גועשת, מתגברת עם כל רגע שחולף.
ובבוקר, התעוררו חבוקים, זו בזרועותיו של זה, ופיה נתמלא חומצה כשנשק לה.
"בוקר טוב..." לחש לה.
היא לא ענתה.
במקום, היא התנערה באחיזתו, נבוכה בזיעתה המנצנצת בקרני השמש שחדרו מבין התריסים המחוספסים, עורגות לגופה הענברי.
"אם תספר למישהו..." סיננה, כשהיא עוטה על עצמה את כותונת הבד.
היא דמיינה לעצמה את אביה שובר את מפרקתו של הבחור המעורטל שבמיטה בתנועה חדה ומהירה, וחייכה לרגע.
ואז נזכרה שהיא תהא הבאה בתור.
"אל תספר למישהו". פישטה.
הבחור הביט בה בתדהמה. אם היה קצת יותר מנוסה, היה כנראה רק מגחך לעברה, ומקבל על עצמו את הבשורה.
אבל הוא לא היה מנוסה. האמת היא שאמדאו היה מסוג האנשים שמתחברים לכל החיים.
"אבל.. אבל אני אוהב אותך, לוצ'יה..." גמגם.
"גם את זה. אל תגיד את זה לאף אחד, ברור? גם לא לי". החומציות שוב תססה בגב פיה.
היא מיהרה לעטות את טוניקת הכותנה על גופה, סידרה את שערה, יצאה מצריף הלבנים הצנוע וחמקה מהעיר בחסות ערפל הבוקר.
יעדה היה בית הוריה שבעיר השכנה, פומפיי. היא החליקה מבעד לשערי העיר, הפתוחים כדי חרך, ועשתה את דרכה בשדות החיטה המלבלבים במעלה ההר האדיר.
שערה הכהה נח על גופה, מצניע את חמוקיה וממלא את התפקיד שבו נחל הבד השקוף שלגופה כישלון. מה חבל שלבד עכברי השדה נפש חיה לא היה שם לחזות ביופייה.
מובן שהצליחה.
היא תמיד מצליחה.
שעריה של פומפיי תמיד מוברחים, שלא כמו אלה של הרקולנאום, אבל לוצ'יה הכירה פרצה, המלט בין האבנים התפורר בפינת הרחוב הסמוך לביתה, והותיר פתח אך גדול מספיק כדי שתוכל להשתחל דרכו.
היה זה מחזה מוזר, מלאכית בעלת מראה עדין וענוג כשלה מעוותת את גופה באופן כה גס ומטמאת את טוהרה בטינופת שהצטברה בנקיק.
ללוצ'יה לא היה אכפת.
היא ידעה שבשעה הזו איש אינו משגיח בה, אבל למען האמת, אם לא היתה יודעת שימהרו להביא את השמועה לאוזני אביה, לא היה אכפת לה גם אם היו צופים בה. מעולם לא הבינה מדוע דווקא נשים הן שצריכות להתנהג תמיד בנימוס ובחן, לשתוק ולאכול את לחמם של הגברים שסביבן, בעוד אלה יכולים לעשות כל שיחפצו עם גופם ועם נפשם.
היא עברה בפתח, וצעדה לאורך השבילים המרוצפים אבנים עגולות אל בית הוריה, שהתנשא מעט מעל הבתים האחרים.
זה לא שמשפחתם היתה אמידה בהרבה משאר תושבי העיר, אבל אביה אהב לגרום לאנשים לחשוב כך.
היא סבבה את מבנה האבן הרחב על קצות אצבעותיה, וטיפסה, בדממה מופתית, דרך החלון אל חדרה.
היה זה אחד החדרים הצנועים בבית, פשוט כי כמעט ולא נכנסו אליו אורחים. המדיניות של אבא שלה, טענה כי ככל שדבר מה נחזה יותר בידי מבקרים חיצוניים, כך עליו להיות מפואר יותר.
היא פשטה את הטוניקה והחליקה למיטתה, מושכת את השמיכה רק עד מותניה בניסיון לשמור על אמינות ההצגה - שכן הזמן היה שלהי האביב והחום כבד.
פומפיי היתה מוקפת בשדות חיטה.
לפני שנים, כל השדות היו שייכים לסניור בלאנקו. לא באופן רשמי, זאת אומרת. הוא נתן לעובדיו את ההוראה לחרוש, לשתול ולקצור שם, ולאף אחד לא באמת היה אכפת.
עד שאדון בשם פרסקו החליט שברצונו להשיא את בנו לבתו של בלאנקו, לוצ'יה.
הסניור הזדעזע מעצם הרעיון, וסירב בגסות.
פרסקו, בתגובה, קנה מהעירייה באופן חוקי את כל השטחים החקלאיים בצדה המזרחי של פומפיי וסילק משם את עובדיו של סניור בלאנקו.
מאז, שדות החיטה במערב שייכים למשפחת בלאנקו ואלה שבמזרח שייכים לפרסקו. חודשים נלחמו על שטחי הבר שבמרכז, בין פומפיי להרקולנאום, ולבסוף הוחלט להשאיר אותם כשדות בר, ולאפשר לאביוני הערים לקצור שם.
כששמחו לראות שחסרי הבית קורעים אחד את השני לגזרים בשדות, הוחלט שכך ניתן לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת ושמוטב להשאיר את המצב ככה.
לפני שלוצ'יה הספיקה לעצום את עיניה, נשמעה על דלתה נקישה עמומה, והמשרתת נכנסה.
היא נגעה בכתפה של הנערה בעדינות, בניסיון להעיר אותה. מובן שלא ידעה שנכנסה לחדרה רק לפני מספר דקות.
"לוצ'יה", המשרתת היתה נערה צעירה, אך קולה הדהד מימי, מובס. כמעט לחישה. "הגיעה השעה לקום. אביך רוצה לאחל לך בוקר טוב לפני צאתו לשדות".
היא משכה את ההצגה עוד קצת, שפשפה את עיניה ופיהקה. המשרתת הובילה אותה לחדר הרחצה, שם שטפה את שיערה באמבט ושימנה את עורה.
לוצ'יה עטתה כותונת חדשה וטוניקה, ובזקיפות ובדממה עשתה דרכה אל אולם הכניסה, שם נשק לה אביה ואיחל לה יום טוב.
כשהיתה ילדה הורשתה לענות לו ולאחל לו יום נעים בחזרה, ולפעמים אפילו לחבק את כרסו הרחבה.
היום הרימה את קצות פיה בחיוך סגפני מעושה והנהנה לעברו בצייתנות, כאילו מילותיו פקודות ולא ברכות.
הוא פתח את הדלת ויצא לדרכו.
***
"אל תחזור מאוחר".
"אשתדל".
"אתה תמיד אומר את זה, ובסוף הילדים הולכים לישון ולא מספיקים להגיד לך לילה טוב".
"ברטה, אני אשתדל. אם החבית תתמלא מוקדם, אחזור מוקדם, ואם לא..."
"אז תחזור בידיים ריקות! עוד יש לנו עוד כמה קרפיונים שהחמצתי בשבוע שעבר".
"ברטה, אהובתי, אני אביא לך דגים טריים הערב. אל תדאגי. לכי להעיר את הילדים".
ברטה לא נרגעה, אבל היא החליטה שהקרב אבוד מראש. כבודו של בעלה יכתיב לו להמשיך לשבת בסירתו הרעועה גם ימים, אם יזדקק להם. היא ניגבה את שומן הדגים שכיסה אותה בסינרה המטונף ונשקה לבעלה על לחיו המגולחת באופן לא שווה.
היא הביטה בעיניו.
"תחזור".
"אני מבטיח".
היא חייכה, ופנתה לחדר השני. הילדים, גילם 6 או 7 שנים לכל היותר, נמנמנו על כורסת בד שסועה שהיתה מוצבת במרכז החדר הדל. הילדה היתה מצונפת בתוך עצמה, כאילו קופאת מקור, על אף השרב הסובטרופי. היא היתה צנומה וחיוורת, עטויה שמלה שנראה שבשיאה היתה יפה עד מאוד, אך כעת היתה מכוסה בוץ וטלאים והדיפה צחנת דגים. אחיה, שנראה אך בריא ממנה, חבק אותה בזרועותיו בניסיון נואש לחמם אותה.
האם ניערה את כתפו של הילד, שערותו הפתאומית העירה גם את הילדה, שפלטה סדרה של שיעולים רטובים. במקום להרתע, אחיה ניסה לאמץ אותה אל חזהו, אך אמו תלשה אותה מידיו והצמידה פיסת נייר לפיה.
"איפה אבא?" שאל הילד.
"יצא לים", אמרה האישה, והילדים חייכו, כי הם ידעו מה זה אומר.
האם התיישבה על השטיח הסמיך שכיסה את הרצפה, הילד קפץ ממושבו והתיישב לצד אמו על השטיח והילדה התיישבה על ברכיה של אמה, שאימצה אותה אל גופה בניסיון לגונן עליה מהרע ששוכן בשד עצמותיה.
והיא סיפרה.
היא סיפרה להם על אביהם, שיצא לים בסירתו להלחם במפלצות המעמקים, המפליג למרחקים ועושה שמות ביצורים החיים בארצות שמעבר לאופק.
היא סיפרה להם על דגי הקסם העולים בחכתו, ועל הנהרות שהובילו אותו למחוזות נידחים ושבטים ברבריים.
ולכמה שעות היו מתנתקים מהעולם. כך, שלושתם יחדיו, ישובים על השטיח באבק ובמשטמה ומפליגים הרחק, לעולמות שכולם טוב.
משסיימה האם את סיפורה, היתה מגישה להם ארוחת בוקר דלה: הפעם פרוסות קרפיון משומר, שלמדו לאהוב.
את הילדה משכיבה היתה בכורסה, ונותנת לה לתפור: מדי ערב היתה פורמת מעט משולי שמלתה, ומצרפת את החוט לכדי כדור קטן, כך שתמיד היה להם דיי חוט לתפירה. והילדה היתה תופרת. צעיף קטן לבובתה, או סרט לשערה. מדי פעם היתה פורמת את כל היצירות שתפרה ויוצרת משהו גדול: גרב, למשל, או כובע.
ואת בנה היתה שולחת לשדות. מדי יום היה יוצא הילד את שערי העיר ומסייר בשדות החיטה, שנראו לו אז כה רחבי ידיים, עד שחשש לאבד את דרכו בים החיטה שבעונת הקציר התרומם עד מעל לראשו. מסייר, ומלקט. לעולם לא קוטף מהגבעול ממש, לא, הגרעינים הטריים הם שללם של הגברים הגדולים.
רק פעם אחת העז לנסות לקטוף גרעין היישר מהגבעול, כשהגבעולים היו עוד צהובים - ירוקים ולא היו הרבה גרעינים על האדמה, והשכנה היתה חולה והיתה זקוקה ללחם.
אם לא היתה מושיעה אותו חולדת שדה שפרצה מבין הגבעולים, ככל הנראה לעולם לא היה חוזר הביתה.
הוא היה מקפיד לחזור לפני שובו של אביו, ואמו היתה מכניסה את הגרעינים שאסף לצנצנת ששמרה במטבח, וכשהיתה מצטברת כמות מספקת היתה אופה דבר מה ומוכרת אותו בשוק תמורת הפרוטות המעטות שמהם חיו, שכן גם בזמנים הנדירים בהם עלה בידו של הדייג להעלות בחכתו דיי דגים התעקש להשקיעם בתכשיט או בגד לאשתו, גם כאשר לא היה לחם בבית.
האם היתה מבלה את ימיה בפתח הבית, חוסר האונים מענה אותה באכזריות מפלצתית, מחכה לפרצופו הסמוק של בנה רץ לזרועותיה משער העיר, ולאחר מכן לסירתו של בעלה, המותירה כתם גדל והולך על השמש השוקעת אל תוך הגלים, או המפציעה מתוכם.
באותו היום, הילד יצא מביתו, הקיף אותו וצעד לתוך העיר. כשהגיע לכיכר העיר האיץ את הליכתו. אמא תמיד אמרה לו לעבור מקומות הומים מהר ולא ליצור קשר עין עם זרים, אלא אם כן הוא מרגיש שהוא חייב לשתות וגם אז, לבקש רק מנשים.
הוא עשה כמה פניות חדות כדי להתחמק מהסמטאות של מחוסרי הבית, והגיע לשער העיר, שבעשה זו של היום היה פתוח לרווחה.
הוא צעד לתוך הסבך הזהוב ותר בעיניים מיומנות אחרי פתיתי זהב על האדמה היבשה.
משהו בסבך שסביבו, בצמחייה העשירה שחיפתה עליו כמו גג, שיווה אווירה מגוננת. כאילו הוא יכול לעשות מה שירצה בחסות החיטה, ואיש לעולם לא יידע על כך. איש לעולם לא ימצא אותו כאן, לא ייגע בו לרעה.
הוא ידע שבהזיה הזו אין ולו שמץ של מציאות. שדות החיטה הן מהמקומות המסוכנים לילדון בגילו, והיו לו אינספור צלקות כסופות ואדומות על גופו כדי להזכיר לו.
אז הוא ניער את ראשו והקיץ מהחלום הזהוב, אל תוך העולם הזהוב שסביבו. למזלו, הגיע מוקדם היום, ונראה שהקדים אף את המכרסמים, שבדרך כלל היו היריבים העיקריים שלו.
הוא הצליח לאסוף כמות מכובדת של זרעים, עד כדי שכבר שזר אותם בתלתליו ודחף אותם למכנסיו.
היתה שם כמות מספקת למאפה שלם, סבר, וכבר דמיין כיצד אמו מגלה שהצנצנת עולה על גדותיה, כיצד היא מרימה אותו בגאווה, כיצד בסיפורים שתספר לו ולאחותו הוא הגיבור המציל אותם מהמפלצות שבשדות החיטה.
הוא דחף עוד ועוד זרעים לכיסיו, והנה - איזו כיכר לחם אמא אופה!
עוד זרעים, ועוד - ואחותו טועמת פרוסה, והנה, היא מרגישה טוב יותר! היא מתחזקת!
ועוד, ועוד... אבא חוזר ומגלה שלא ייאלץ לצאת לדוג עוד לעולם, והרי יש להם דיי כסף להתקיים לעולם מכיכרות הקסם של אמא!
עוד זרעים, ועוד... כשלפתע נחיל של עכברי שדה הגיח מסבך החיטה, הפיל אותו ארצה וקרע את מכנסיו.
הוא הביט , אחוז אימה, כיצד הזרעים נופלים מכיסיו, ניתקים מגופו ומתפזרים בים החיטה, מתגלגלים לכל עבר, שוקעים באדמה. הוא הרגיש את הדם החם נוזל מגופו ומרטיב את האדמה, אך לא באמת שם לב. הוא הביט בזרעים המתגלגלים אל האפלה שלפניו וראה את אחותו, מצבה מחמיר, ואמו - נאלצת לפרום את שמלתה עוד ועוד כדי שלא תשתעמם... ואביו, לא חוזר מעולם מהים... דג ודג ולעולם אין די כי הם זקוקים לכל כך הרבה דגים, הכל כי הוא נכשל...
"לא!" הוא זעק, "לא! לא!"
אפילו בגילו הצעיר, לא נטה לאימפולסיביות. עבודת הליקוט לימדה אותו משמעת, סבלנות. חשיבה הגיונית.
אבל באותו רגע הוא התפרץ.
"לא!!!" דמעות רותחות של זעם ואובדן נצצו בקרני השמש הבודדות שחדרו את סבך החיטה. הוא התרומם, ורץ. רגליו התרוממו ונחתו, הוא רץ כאחוז טירוף, כבורח מפני המוות או כדולק בעקבות החיים.
וזה מה שעשה.
הוא רץ בכל כוחו בעקבות העכברים, רץ ורץ עד שלא הרגיש את רגליו, עד שנתקע בדבר מה.
הוא התעשת, והתנער מהדיבוק שאחז בו.
עיניו נישאו מעלה, ופגשו בזוג עיניים נוסף. אלה היו שקועות בפניו של צעיר חסון, לבוש כבן פועלים, השמש הקופחת משלחת אגלי זיעה מלוחים במורד פניו וגופו.
לרגע הילד נבהל פן הפריע את עבודתו של אחד מחסרי הבית מפומפיי - אותם בריונים שכמעט קרקפו אותו באותה הפעם שהעז וקטף חיטה היישר מהגבעול. אבל הצעיר החזיק בידיו כלי שהילד לא ראה בידיהם של האביונים האחרים מעולם. למעשה, לא חשב שראה כלי שכזה בידי אף אחד. היה זה סכין עגול, משוייף כסהר, מחובר למקל עץ קצר שהבחור אחז בחוזקה. ובכלל, על אף בגדי הפועלים והטינופת שכיסתה אותו הנער נראה מטופח מדי להיות נער אשפתות, ועיניו נראו טובות מדי.
אמדאו בילה את רב שנותיו כשוליה למסגר בהרקולנאום, אלא שזה הלך לעולמו בשל תאונת עבודה מצערת ובהיעדר צוואה עברה הנפחייה לידי בכורו, שסילק אותו משם כשרצה להפוך את המבנה לבית מרחץ. כיוון שהיה זקוק להכנסה בדחיפות, החל לעבוד בשדותיו של סניור בלאנקו תמורת שכר זעום שממנו התקיים.
לסניור היתה מדיניות ברורה לגבי לקטים משדות הביניים החודרים לשטחיו, הזהה לזו הנוגעת לחולדות ועכברושים - לסלק אותם, או לקרקף את ראשם.
אמדאו לא רצה לאבד את משכורתו בחודש הראשון לעבודתו, אבל רחמיו נכמרו על הילד הצנום עם העיניים הגדולות שהביט אליו בשילוב משונה של סקרנות וחשש.
מנהל העבודה השגיח שאמדאו חדל מעבודתו, וניגש לראות מה העניין.
אמדאו, מונע לחלוטין בידי רגשותיו, הורה לילד בראשו להסתתר בחסות ערימת התבואה שערם במהלך היום, שניצבה בסמוך לרגליו.
הילד התנער מתדהמתו ומיהר אל בין השיבולים, בדיוק כשמנהל העבודה הגיע.
"שום דבר, אדוני... פשוט ראיתי נחש, זה הכל..." החיטה הקצורה עמעמה את קולו של מצילו של הילד.
שומר על דממה מוחלטת, הילד זחל ויצא מצדה השני של הערימה, והחל לזחול חזרה... כשהבין שאין לו מושג באיזה כיוון ממוקם ביתו.
***
נדמה היה לה שככל שעבר הזמן, היתה בעיניו יותר כחפץ ופחות כאדם, בעוד היא עצמה עברה בדיוק את התהליך ההפוך.
מה ציפה שתעשה כל היום, עד שובו? סבור היה כי תשב כל היום בכיסאה, עיניה מונחות על נקודה אחת, זו שמולה, ולא תזיז עד בואו - כמו בובה שרק הוא ביכולתו למתוח את קפיצה?
שיהיה. לא אכפת היה לה מה חשב.
ברגע שיצא אביה מפתח הבית, שלפה לוצ'יה בתנועה חלקה את מקל המתכת שהחדירה המשרתת לשערה, וכל תסרוקתה הגבוהה התפזרה ונפלה על כתפיה.
היא שמה פעמיה אל היציאה האחורית, ובדיוק התכוונה לחמוק החוצה כששמעה את קולה הלאה של המשרתת קורא בשמה.
"לוצ'יה, נראה כי אביך שכח כאן את שעונו. תוכלי להביא לו אותו? את יודעת איך הוא משתגע כשהוא לא יודע מה השעה, ונדמה לי שהוא יותר ישמח לראות אותך, אני הרי צריכה להבריק את נעליו..."
לוצ'יה גלגלה את עיניה, אבל נעתרה. ללא שעון אביה יוצא מכליו, ואם יגלה שהנערה עזבה את מטלותיה באמצע היום חרונו אף יתעצם.
"נדמה לי שהוא עודנו בשדות בשעה הזו של היום", אמרה לה, וטמנה את קופסת השעון הכהה בידה.
לוצ'יה לא טרחה לסדר את שערה. למעשה, אף לא השגיחה בכך שלרגליה עוד נעלה את סנדלי העור הביתיים. היא לקחה את השעון ויצאה לדרכה.
היא עברה את רחובות העיר, מסובבת את ראשיהם של כל הגברים ומבעירה את קנאתן של הנשים.
היא לא שמה לבה לכך.
היא עברה את כיכר העיר והגיעה לשערים, שהיו פתוחים בשעה הזו של היום כדי מעבר נוח להולכי רגל, אך צר למרכבות הרוכלים.
היא יצאה את העיר ועשתה את דרכה דרך החיטה הסבוכה, מערבה.
את הפועלים ראתה מרחוק - המוני נמלים חרוצות, מסונכרנות, טובעות בים הזהב האינסופי.
באביה הבחינה רק מאוחר יותר - הוא עמד בפינה מוצלת והתבדח עם אחד ממנהלי העבודה על חשבונם של הקוצרים ועל נשים.
"לוצ'יה!" גבותיו התרוממו בפליאה כשראה אותה. "מה את עושה כאן?" גבותיו צנחו חזרה, התרסקו, כמו הנפילה שאחרי ההיי.
"שכחת את השעון שלך", היא שלפה את הקופסה מבין קפלי מלבושיה והגישה לו אותה.
"שכחתי, את אומרת..?" מלמל, נטל אותו מבין אצבעותיה ותחב אותו לכיסו. הוא נותר כך זמן מה, מסרב להסתובב חזרה, כאילו אינו יכול להביט בעיניו של ידידו כעת כשזה ראה ששגה. פניו התכרכמו, הוא חיפש פגם, משהו שיוכל לנזוף בה בגללו.
"את פיזרת את השיער שלך?" אמר פתאום.
"כן", ענתה. פתאום קלטה ששכחה לאסוף אותו חזרה לפני צאתה.
"את לא אמורה לצאת ככה מהבית..." סינן לאוזנה חזק משנדרש, כאילו מנסה לדאוג לכך שמנהל העבודה ישמע את הדיון כולו.
"ומה עם הסנדלים האלו? איך המשרתת נתנה לך לצאת ככה מהבית?"
לוצ'יה גמגמה.
"ולמה הבגדים שלך שקופים ?"
בלחייה של לוצ'יה פרח סומק ורוד שטיפס וצבע גם את גשר אפה כשמנהל העבודה העביר את עיניו על גופה וחייך.
ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל.
מנקודה זו, ליד אביה, הפועלים כבר לא נראו כמו נמלים. היא היתה קרובה דיה להבחין בתוויהם.
והם היו קרובים דיים להבחין בה.
"לוצ'יה!" קרא אמדאו, "חשבתי שלא אראה אותך עוד לעולם!"
סניור בלאנקו הסתובב באחת, וראה אחד מפועליו נוטש את מגלו ונותן לו לטבוע בים החיטה, ורץ לעברו!
"מה זה צריך להיות?!" הזדעק.
"לוצ'יה! לוצ'יה!" קרא אמדאו. "לוצ'יה, עזבת כל כך מהר, לוצ'יה..."
סניור בלאנקו הרגיש את חרונו מבעבע.
"לוצ'יה... אני אוהב אותך!" צעק אמדאו, וחרץ את גורלה של אהובתו.
"אבא, לא!"
אבל זה היה מאוחר יותר. כמו שור בקרב, סניור בלאנקו ראה רק אדום.
הוא תפס את לוצ'יה בשערה וגרר אותה באלימות דרך החיטה אל שערי העיר.
הנערה זעקה ודמעה אבל האב היה שיכור מזעם, מבושה ומנקמה.
הוא גרר אותה כל הדרך במעלה הרחוב אל תוך הבית, כשהיא זועקת וצווחת, מתחננת לעזרה וחנינה. הוא דחף אותה לחדרה, וכשהתנגדה סטר לה והפיל אותה על הרצפה.
הוא נעל את הדלת ותחב את המפתח במורד גרונו.
לוצ'יה הכתה על הדלת וזעקה, אל הוא לא שמע אותה. המשרתת ניגשה לראות במה דברים אמורים, והאדון הרג אותה במכת אגרוף יחידה ברקתה.
אם רק היה יודע איזו טובה עשה לנערה המסכנה...
אחר כך, רגליו גררו אותו לסלון, והוא התעלף.
***
בחסות החשיכה שהטילו שיבולי החיטה, לא השגיח הילד באפילה שהתמצקה בעולם שמעליו.
השעה היתה רק שעת צהריים, והשקיעה רק בעוד כמה שעות... באותו יום נטול עננים לאפילה פתאומית שכזו לא היה שום הסבר הגיוני, כך שהאנשים העדיפו פשוט לנסות להתעלם ממנה. היא כמעט ולא היתה מורגשת, כך שזה לא היה קשה במיוחד.
ולבד כך, הילד היה עסוק בהתרוצצות היסטרית בשדות החיטה האינסופיים מבלי לדעת לאן מועדות פניו, ולא היה פנוי לאבחנה בדקויות כגון הגוונים המדויקים של האור.
בדרך כלל מסלולו היה קבוע, דיי ישר, אבל לסטייה הספונטנית שאליה נגרר היום לא היה מוכן.
עיניו נתמלאו דמעות והוא מעד ללא הפסקה. גופו נמלא חבולות ושריטות והדם ניגר מפצעיו לאט, כאילו שלא היה חיוור דיו גם ככה...
לפתע רעדה האדמה.
אני לא צוחק, נעה מעלה ומטה כמו אריה המנער את רעמתו אחרי שינה עמוקה.
הילד נפל ומפרקי אצבעותיו הלבינו כשהתהדקו סביב קבוצות שיבולים שתפס בבהלתו.
זה היה הרגע בו התחיל להריח את העשן.
***
לא הרעידה היא שהפילה את אמדאו.
למעשה, הוא היה כה חדור מטרה בריצתו עד שבקושי שם לב אליה.
הוא מעד על גוש קטן ומצונף של אנוש שהיה מונח על האדמה.
"שוב אתה?" שאל את הילד כשעיניהם נפגשו דרך מסך הדמעות והעשן המסמיך לאטו.
לפתע אמדאו הרגיש בניחוח עשן.
"רוץ הביתה, ילד!" צעק לילד והתרומם על רגליו.
"חכה! אני לא יודע את הדרך!" התרומם אף הוא וניסה לרוץ בעקבותיו של אמדאו, אלא שרעידה נוספת, חזקה יותר הטיחה את שניהם כנגד האדמה. חום כבד הלהיט את האוויר.
הילד הביט באמדאו כעכבר טובע המביט בציפור, שיכולה להיות מושיעתו אך גם עלולה לנעוץ בו את מקורה.
דמעות הציפו את עיניו וסומק פרח בלחייו.
"איפה אתה גר?" אמדאו הניף את הילד בידיו.
"הרקולנאום", ענה הילד, ואמדאו החל לחצות את שדה החיטה בצעדי ענק אל העיר השכנה.
אפר סמיך שקע אל האדמה לאט...
מוצף אדרנלין, אמדאו הגיע אל שערי העיר, והניח את הילד.
ומבלי לומר מילה, שניהם רצו.
***
הדייג הביט בגאווה בחבית המלאה דגים צבעוניים ומי ים צלולים.
בעיניו שיווה לו את השמלה החדשה שיקנה לאשתו, עכשיו כשכל השמלות שלה נפרמות, משום מה...
היא תהיה כל כך מאושרת, כמה היא תהיה מאושרת...
הוא החל לחתור בסירתו חזרה אל המזח, שמח וטוב לב על שיוכל להיענות לבקשת אשתו ולחזור הביתה מוקדם.
אלא שבחצי הדרך חזרה, החל להרגיש בגלים גדלים המטלטלים את סירתו.
הוא האיץ את חתירתו, אבל החל לחוש בניחוח של אש באוויר. חום כבד ירד עליו ככל שהתקרב ליבשה.
כשירד מסירתו למזח בגדיו כבר היו ספוגים זיעה ואפו שיכור לריח האפר.
אשתו רצה אליו מפתח הבית וחיבקה אותו, אך פניה נראו עוד מודאגים.
"מה קרה?" שאל אותה.
היה נענעה בראשה וחייכה לעברו.
"הכל בסדר.. אני רק..."
"איפה הילדים?" שאל אותה פתאום.
הצבע נגוז מפניה כלא היה.
הדייג התפרץ לצריף הקטן והמצחין.
הילדה קפצה מעל הכורסה ונטשה את חגורת הבד שתפרה כדי לחבק את אביה.
"איפה הוא?" הוא התעלם ממנה.
אשתו ניסתה להרגיע אותו, אך ניסיונותיה עלו בתוהו.
בדיוק כשהתכוון להפוך את הכורסה בחיפוש אחר בנו, רעידת אדמה חזקה הרעידה את הצריף. הילדה צרחה וחיבקה את רגלה של אמה.
"מה קורה כאן?!" צעק הדייג.
רעידת אדמה נוספת הפילה את ארון הבגדים המתפורר, שהתנפץ לרסיסים על הרצפה. הילדה החלה לייבב.
פירורי מלט החלו לנשור מהתקרה.
"אנחנו מוכרחים לצאת מכאן!" קבע האב, ומשך בזרועו את אשתו, שהתכוונה למשוך אחריה את בתה, אלא שזו התנתקה מאחיזתה ורצה להביא את הבובה, שנותרה על הכורסה.
ריח חריף של אפר מילא את ריאותיהם של בני המשפחה.
צרחות של כאב נשמעו מכל עבר כשהגופרית החלב לחצוב בריאותיהם של תושבי העיר.
"לסירה!" השתעל הדייג, אלא שנראה כי בחור אחר הקדים אותם - הוא ניסה להתיר את הסירה מהמזח בידיים שמאליות.
הדייג העיף אותו למים באגרוף יחיד.
הוא לא צף.
ברטה, הילדה בידיה, יצאה מפתח הצריף רגע לפני שהתמוטט כליל. היא הושיבה את הילדה המייבבת ואת בובתה בסירה.
בעלה החל להתיר את הקשרים.
"חכה!" צעקה עליו. "הוא עוד לא חזר!"
אבל רעם חזק שנשמע מאזור ההר עליו שכנו שכנע את הדייג שאין להם רגע דל. הוא דחף את אשתו לסירה והתיר אותה מהמזח.
***
"לוצ'יה... לוצ'יה..." לחש לעצמו אמדאו בעוד האפר משתפשף כנגד עיניו בריצתו.
הוא חצה את שדה החיטה במהירות מדהימה.
"לוצ'יה... לוצ'יה..." רגליו הלמו באדמה.
"לוצ'יה... אני אציל אותך... לוצ'יה..."
עשרות תושבים היסטריים דחפו את שערי העיר בכוחות משותפים בעוד כל אחד מהם מנסה להציל את חייו ולהימלט מסדום.
אמדאו נדחק, עשה את דרכו בין ההמונים, נגד הזרם - אל תוך פומפיי הבוערת בחום של אלפי שמשות.
הוא פילס את דרכו בין ההמונים, השחור מעמיק עם כל רגע, עד שלא ניתן היה לראות דבר.
צרחות הילדים נשמעו מכל עבר, צווחות הנשים, צעקות הגברים... שכנים הכו אח את רעהו למוות, מונעים בידי האימה לבדה.
אמדאו לא הכיר את פומפיי היטב, אך את זעקותיה של אהובתו זיהה גם דרך מסך הטשטוש של אלפי הקולות של תושבי פומפיי הקורסת.
הוא עקב אחרי הקול בחשיכה המוחלטת, עד שלפתע אור חזק הופיע במרחק. אור אדום ומלוהט.
האור המושיע.
וחום אדיר.
אמדאוס החיש את ריצתו, עד שהגיע לבית בלאנקו.
את הדלת הקדמית פרץ בבעיטות, ובסלון מצא את גופתו חסרת החיים של סניור בלאנקו.
שאיפת עשן, כנראה.
הוא פנה למקור זעקותיה של לוצ'יה, וגילה שהדלת נעולה.
לא היה לו קשה להבין איפה סניור בלאנקו, שדעתו נטרפה עליו מזעם הבגידה, החביא את המפתח.
בידיים חשופות פתח את בטנו ושלף את האוצר.
הוא התקרב לדלת, מסוחרר מהחום... תנועותיו נעשות כבדות עם כל שאיפה.
הוא הרגיש כאילו הוא עשוי עופרת.
כל תנועה דרשה אנרגיה בכמויות שלא היו לו.
לוצ'יה צעקה. היא שמעה את התקווה מחוץ לחדרה, היא ידעה שכבר תשתחרר, תכף תנצל...
המגמה עשתה את דרכה לאט במורד ההר, והאור התחזק...
אמדאו הכניס את המפתח לדלת...
והחום הכריע אותו.
***
"אמא!!! אמא!!! אני כאן!!! חכו!!!" הילד רץ כאחוז טראנס. האור המתגבר עזר לו למצוא את דרכו בין הגופות וההריסות.
"אבא!!! אל תפליגו!!! חכו לי!!!"
הם לא הספיקו להתרחק מהמזח.
הם היו יכולים לחזור.
אלא שבדיוק באותו הרגע, גל גדול טלטל את הסירה בחוזקה והילדה הושלכה מעבר לדפנות אל חיק המים השחורים.
האם פלטה צווחה, אלא שהצליחה לראות, באור האדום, את בתה מגיחה מהשחור, נאבקת להשאר מעל המים.
ואז ראתה מה תומך בה.
הנער שניסה לגנוב את סירתם החזיק את הילדה הבוכה.
"תנו לי לעלות!" צעק, מנסה להתגבר על רחש הגופרית. "או שהיא תטבע איתי!"
"אמא!!!" שמעה לפתע את קולו של בנה מהיבשה.
לחרדתה, ראתה שהאדמה שמאחוריו נתבקעה לשניים, ושהבקע עושה דרכו כתנועות פתאומיות, מכאניות, חולניות, אל טרפו - אל בנה.
"אמא! הצילו!" צעק.
הבת הקטנה צווחה ודמעה בהיסטריה בידיו של הנער שנאבק להשאר מעל המים.
האם היתה משותקת.
"לא.. לא... אני לא יכולה לבחור..." עיניה היו פעורות לרווחה ופניה היו גורמים להיראות לסיד להיראות כמו יצירה של פרנץ מארק, כשהבינה שעליה לבחור איזה מבין שני הדברים היקרים לה בעולם כולו יאבד לעד.
הבובה נשארה בסירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים וואו. katpiss neverclean
זה הדבר הכי מדהים שקראתי, וקראתי. לא, אני מבקשת שתיקח אותי ברצינות, זה מדהים. מדהים מדהים מדהים. אין לי מושג כמה פעמים כבר אמרו לך, אתה כל כך מוכשר... תתייחס לתגובה הזו! לא יכולתי להפסיק לחייך ולהתרגש כשקראתי. זה פשוט מעניין! זה.. מושלם! ברצינות!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 10 שנים ו-9 חודשים מדהים ליליה ברונצקי
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אורטש הוא, ובכן, ממין זכר. ~RAIN~ (ל"ת)
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אופס...מדהים ליליה ברונצקי
ואו, אתה כותב מדהים. אתה יכול להפוך את זה לספר.
וסליחה על הטעות שעשיתי. פשוט אני רגילה לתקשר כאן בעיקר עם בנות...
סליחתי נתונה לך... אבל זה עדיין מדהים........................
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים וואו no fear
-
