כתבתי את זה מזמן... כדאי להמשיך? אני יודעת. זה מטומטם. אבל...? נ.ב זה שם רוסי לדניאל- דניאיל
פרק 1 – דניאיל
ההישרדות בכיתה ז' שלישית בתיכון הות'רון הייתה מספיק קשה גם בלי שיתקפו אותך רוחות מהעבר, ואת זה אני אומר מניסיון אישי.
אבא נעץ בי מבט במראה שמעל מושב הנהג. "הכול בסדר, דנילא?". איך אני שונא שהוא קורא לי ככה. הכינוי הזה שמור לאמא שלי, בדיוק כמו המקום שליד מושב הנהג, ושום אישה יפיפייה ורזה בשם רייצ'ל לא תתפוס את מקומה.
"כן, אבא." סיננתי. מאז שאבא התגרש מאמא היחסים בינינו קפאו. אבא לא הרגיש באווירה המתוחה ואם כן, לא עשה כלום בנידון.
הוא הוריד אותי באמצע הכביש למרות שהחניה הייתה רחוקה רק בכמה מטרים. השומר המנומנם גירד את בטנו הבולטת והחניק פיהוק. "בוקר טוב." הוא ירק על המדרכה. הייתי משוכנע למדי שהמנהלת השביעה אותו לברך לשלום כול תלמיד העובר בשער, כדי לרומם לו את מצב הרוח. המנהלת עצמה הייתה אישה נמוכת קומה שהייתה מודעת עד מאוד לקירות המתקלפים ולמצב המזעזע של השירותים, אבל תמיד עטתה על פניה את המסכה הזאת של האני-תמיד-תמיד-שמחה.
עליתי במדרגות ונזהרתי לא לגעת במעקה. שנה שעברה המורה הזקנה לצרפתית נשענה על המעקה בדרכה אל הכיתה, נפלה ושברה את המפרקת. אף אחד כבר לא זכר אותה אחרי כמה שבועות ויש לציין שאחוז המשתתפים בהלוויה היה... יותר מסתם 'נמוך'.
על דלתות הפלדה הכבדות היה חרוט מספר הכיתה באותיות שחורות וגדולות ובצד הייתה מודבקת בצלוטייפ רשימה בכתב יד עם שמות התלמידים. רוב השמות היו מוכרים לי משנים שעברו, כיוון שלא היה בית ספר תיכון נוסף בקרבת מקום.
נכנסתי לכיתה. "תראו מי בא!" קראה זואי, נערה מקובלת עם שיער מחומצן ואגו של שחקנית קולנוע. היא ושני השפוטות שלה עמדו כתף מול כתף וחסמו את הכניסה. "שלום, אה... תזכיר לי מי אתה?" מהגוף שלה נדף ריח של בושם וניל. שנאתי את הריח הזה. אני אף פעם לא מבין למה בנות רוצות להריח כמו עוגה. לא עניתי.
"אה, האדון לא מועיל בטובו לומר מה שמו. קריסטי, את זוכרת את השם של הלוזר הזה?" שאלה זואי את אחת המעריצות שלה.
"הו כן, זה החננה הזה מ-ו' שנייה. לא משהו מיוחד. " סיכמה קריסטינה, מתמודדת מס' 2 לתחרות מלכת הכיתה. "קוראים לו דין- משהו." הוסיפה אלה, השפוטה השנייה של זואי.
.................עד כאן, הפסקתי באמצע....................
להמשיך?
פרק 1 – דניאיל
ההישרדות בכיתה ז' שלישית בתיכון הות'רון הייתה מספיק קשה גם בלי שיתקפו אותך רוחות מהעבר, ואת זה אני אומר מניסיון אישי.
אבא נעץ בי מבט במראה שמעל מושב הנהג. "הכול בסדר, דנילא?". איך אני שונא שהוא קורא לי ככה. הכינוי הזה שמור לאמא שלי, בדיוק כמו המקום שליד מושב הנהג, ושום אישה יפיפייה ורזה בשם רייצ'ל לא תתפוס את מקומה.
"כן, אבא." סיננתי. מאז שאבא התגרש מאמא היחסים בינינו קפאו. אבא לא הרגיש באווירה המתוחה ואם כן, לא עשה כלום בנידון.
הוא הוריד אותי באמצע הכביש למרות שהחניה הייתה רחוקה רק בכמה מטרים. השומר המנומנם גירד את בטנו הבולטת והחניק פיהוק. "בוקר טוב." הוא ירק על המדרכה. הייתי משוכנע למדי שהמנהלת השביעה אותו לברך לשלום כול תלמיד העובר בשער, כדי לרומם לו את מצב הרוח. המנהלת עצמה הייתה אישה נמוכת קומה שהייתה מודעת עד מאוד לקירות המתקלפים ולמצב המזעזע של השירותים, אבל תמיד עטתה על פניה את המסכה הזאת של האני-תמיד-תמיד-שמחה.
עליתי במדרגות ונזהרתי לא לגעת במעקה. שנה שעברה המורה הזקנה לצרפתית נשענה על המעקה בדרכה אל הכיתה, נפלה ושברה את המפרקת. אף אחד כבר לא זכר אותה אחרי כמה שבועות ויש לציין שאחוז המשתתפים בהלוויה היה... יותר מסתם 'נמוך'.
על דלתות הפלדה הכבדות היה חרוט מספר הכיתה באותיות שחורות וגדולות ובצד הייתה מודבקת בצלוטייפ רשימה בכתב יד עם שמות התלמידים. רוב השמות היו מוכרים לי משנים שעברו, כיוון שלא היה בית ספר תיכון נוסף בקרבת מקום.
נכנסתי לכיתה. "תראו מי בא!" קראה זואי, נערה מקובלת עם שיער מחומצן ואגו של שחקנית קולנוע. היא ושני השפוטות שלה עמדו כתף מול כתף וחסמו את הכניסה. "שלום, אה... תזכיר לי מי אתה?" מהגוף שלה נדף ריח של בושם וניל. שנאתי את הריח הזה. אני אף פעם לא מבין למה בנות רוצות להריח כמו עוגה. לא עניתי.
"אה, האדון לא מועיל בטובו לומר מה שמו. קריסטי, את זוכרת את השם של הלוזר הזה?" שאלה זואי את אחת המעריצות שלה.
"הו כן, זה החננה הזה מ-ו' שנייה. לא משהו מיוחד. " סיכמה קריסטינה, מתמודדת מס' 2 לתחרות מלכת הכיתה. "קוראים לו דין- משהו." הוסיפה אלה, השפוטה השנייה של זואי.
.................עד כאן, הפסקתי באמצע....................
להמשיך?