עיר המלאכים
שלום אני אל כדי שתכירו אותי טוב יותר אספר לכם על עצמי
אני ילדה וקוראים לי אל, יש לי אבא ואמא הם כל הזמן ביחד כמו זוג יונים לא עוזבים זה את זה אף פעם.. וביום המשפחה זה ממש כמו לראות סרט רומנטי
רק אבא עובד ואמא מסיעה את עדן (שדרך הגב זה אחי הקטן) לגן.
עדן ממש שונא חיות, טוב לא שונא יותר מפחד עד מוות פעם. אחת הוא חלם שברווז אוכל אותו ואז כשהוא ראה את הברווז של השכנים הוא התחיל לצרוח בפאניקה ולזרוק חפצים ! הוא ממש השתגע!! והשכנים נאלצו למסור את האווז לדוד שלהם ואז אחי התחיל לחלום שוב על הברווז ,אבל עזבו אתם לא רוצים לדעת מה קרה. בבית ספר בוודאי אתם יכולים לנחש אני לא משהו, כאילו מחבבים אותי אבל טוב עזבו זה מסובך ,
ביום הראשון של בית ספר ישבתי לבד ליד החלונות כי רציתי קצת שקט ושיהיה לי על מה להסתכל שאני לא מקשיבה למורה (מה שקורה הרבה פעמים)
ילדות שם מזה מעצבנות! הם כאילו אומרות לי להגיד דברים ואז לסבול מזה נגיד הם אומרות לי "תגידי אני רוצה ואז תגידי הרבה פעמים תירס"
ותנחשו מזה יוצא? מי שניסה את זה בבית כנראה יודע ומי שלא שיידע שזה יוצא סטירה אז עצה לחיים אם איזה מישהי אומרת לכם " תחזרי אחריי" או "תחזור אחריי" בחיים אל תחזור אחריו!! אז בסוף נתנו לי סטירה והלכו
התעלמתי.
לצערי מצאתי זן חדש של חיות
אתם בטח שואלים "למה לצערה הרב?? למצוא זן חדש של חיות זה נפלא ממש מופלא!" אז לא במקרה הזה. הזן הזה שמצאתי היה החלאה של
בן אדם ,נחש, גורילה, וחזיר.
אתם שואלים איך למען השם אפשר להחליא את כל החיות האלה. אז יש לי משהו לומר לכם, בקלות!
לחיה יש מבנה של בן אדם היא עומדת על שתיים ובידיים והרגליים ואפילו הבטן שלה מנופחים כמו לגורילה ושעירים לגמרי!!
היה לה גם אף גדול של חזיר , שעיר, וורוד ורטוב.
ולשון כמו של נחש שפיצית וחלקלקה כזאת ותאמינו או לא הוא ובגובה שלושה תפוחים אולי הוא נראה סתם גמד קטן עם ראש שדומה לראש של בולדוג קטן חביב ותמים אבל לא!
החיה הזאת אכזרית ביותר. הם מכינים סוג של סכינים קטנים כאלה ורעילים לגמרי!!
רק הם מחוסנים לרעל ההרסני הזה אבל יש להם שתי אפשרויות או להרוג אותך ואחרי שאתה מתאדה מהחוזק של הרעל או שהם יעקצו אותך בסכין כחול קטן כזה ותהפוך אחד מהם תעבור עינויים מפרכים עד שתכנע ותהפוך כחול מהחבטות ואז הם ישלחו אותך למשימות ואם אתה מפשל... טוב אני לא רוצה לדעת בכלל מה קורה!
האמת אני יודעת דיי הרבה על אובדיות אה ושתדעו אובדיות זה איך שהחלטתי לקרוא להם אתם יודעים בגלל שהם אובדניים.. טוב עזבו אתם לא תבינו
טוב איפה הייתי? אה נכון אני יודעת הרבה על האובדיות
נגיד אני יודעת שהמנהיג שלהם הוא הילד המסכן של המנהיג הקודם כל-כך עינו אותו שהוא התעוור, ניהיה נכה, ויש לו רק אצבע אחת והיא ירדה לו כי בטעות הוא חתך את עצמו כשהכין סלט חלזונות מצופה ריר פלוס עובש (המאכל הכי הכי הכי מגעיל בעולם!!!)
אני יענה לכם על השאלה כן!! האובדיות הם היצורים הכי טיפשים על כדור הארץ ומחוץ לו
הם יותר טיפשים מחתול עיוור חצי נכה באמצע בריכת כרישים שמריח דג!!
אבל שהם כועסים אתה לא רוצה לדעת מה קורה!
טוב אתם בטח מתים לשמוע את המסע שלי ואני נשבעת אספר הכול בעמוד הבא של "עיר המלאכים "
איך התחלתי את מסעי...
התחלתי את מסעי בתור ילדה קטנה שנפגעה ממשאית ונתקעה בעיר מלאה מלאכים,
האמת ממש אהבתי להיות שם. תמיד היו שם שמחים, מלאי תקווה. היו מלא פרקי שעשועים וגם המבוגרים שיחקו שם ,תמיד היה כיף! כל הבתים שם היו בצבע האוטו. והבתים היו דיי צנועים קומה אחת שלוש חדרים
חיים טובים. זה היה ממש גן עדן כמו באגדות! וכל המלאכים נראו אותו דבר רק חוץ מההבדלים בין בנים לבנות . לכולם היה שיער ארוך, חלק ונפוח כזה, הם היו גבוהים, מאוד גבוהים והעניים בצבע כחול תכלת. תמיד חוץ ממני אני הייתי נמוכה (טוב מה אתם רוצים אני רק בת שש) עניים חומות כהות , שיער ג'ינג'י צבע עור בהיר ומלא נמשים ואפילו הייתה לי נקודת חן אחת על האף היא הייתה קטנה וחמודה.
זה נתן לי תחושה מוזרה, שאני שונה מהשאר כאילו אני לא קיימת אבל קיימת, למרות שתמיד בירכו אותי לשלום. הרגשתי כאילו אני שם אבל לא שם, בהתחלה חשבתי ככה זה בגן עדן וכנראה אתרגל אבל זה לא היה זה....
הלכתי לישון וניסיתי לשכוח מכול העניין כעבור כמה דקות (טוב ככה זה הרגיש) קמתי באמצע הלילה והתחלתי ללכת, אני הייתי ערה וניסיתי לעצור בכול כוחי, אך לא הצלחתי. פתאום מצאתי את עצמי במסדרון חשוך לגמרי וצר שנראה כאילו לעולם לא ייגמר ובכול זאת הצלחתי לראות משהו. ניסיתי יותר חזק להתנגד אבל אחרי זמן מה הפסקתי להתנגד , ולראות לאן זה יוביל אותי, הייתי בטוחה שזה חלום אבל ברגע שהפסקתי להתנגד שמעתי מן צחוק אבל צחוק רחוק ועצוב של ילד ,ילד קטן.
ואט אט התחלתי לראות אותו. ילד כנראה בן חמש היו לו פנים עגולות ורכות. הוא היה בלונדיני עם עניים כחולות, עגולות ועצובות. נראה שהיה על סף דמעות. הוא כל הזמן צחק ואמר שהוא מצטער. הוא היה לכוד בתוך מן חדר חשוך וקירותיו היו כמו חור שחור ונמשכתי לחדר, ניסיתי לעצור אך ללא הצלחה, והתחלתי לבכות ואז הילד גם בכה ואמר תפסיקי תפסיקי! לאט לאט
הוא התחיל לצרוח, פחדתי ואז אמר סליחה בקול חלש את חייב...........
פתאום נתקע בו חץ ומהחץ יצא נוזל צהוב חרדל בועתי סמיך כזה ואיש אמר לי רוצי אל החושך ולעולם אל תחזרי..
אך לא יכולתי הייתי חסרת אונים כאילו לקחו לי את היכולת כאילו אני תקועה בחול טובעני.
זוזי הוא אמר "נו קדימה את לא רוצה לסיים את חייך בגהינום נכון? רוצי!!!!" הוא הסתכל בי בעניים שלו היו לו עניים כחולות כהות ומהפנטות ואז אחרי שנתן לי את המבט המפחיד פתאום חזרו לי הכוחות והאנרגיה ורצתי מהר ככול שאני יכולה למרות הפחד והתחושה המוזרה.
אני לא יודעת איך כאילו הלב שלי החליט לבד ללא עזרה של המוח או של השרירים...למרות שזה יה ממש קשה הרגשתי כאילו אני רצה בחול טובעני ובכלל לא מתקדמת
"בטוח יש פה אשליה כלשהי! אני בכלל לא מתקדמת!! איך זה יכול ליהיות" אמרתי לעצמי ו.... התעלפתי
קמתי והייתי מכוסה בד הרגשתי כאילו קמתי מסיוט. שמעתי בכי חשבתי שמתתי, אבל איך אפשר למות אם אני כבר מתה?
איש אחד אמר " חבל שהלכת לגיהנום היית ילדה חזקה.."
התחלתי לזוז כדי שיראו שאני לא מתה, אך הם הגיבו בצורה משונה כשהורדתי את המגבת הם הסתכלו עליי באופן מוזר. ואז איש אחד תקע בי חנית זה היה נורא. אבל איכשהו נדמה לי כי חזרתי לחיים כאילו לחיים של בני אדם ! ומאז אני לא זוכרת כלום... אבל אני בטוחה שהיה הרבה יותר בחיי
"אל קומי בוקר"
פתחתי את עניי והרגשתי כאילו קמתי ומשינה וכל גופי נרדם ומשהו מוזר קרה. הייתי על מין מיטה דקה וגבוה ומלא צינורות היו תקועים בי! נבהלתי! וניסיתי לזוז, אבל זה כאב יותר מדיי ואז ראיתי ראיתי אישה יחסית נמוכה שיער שחור כהה ועניים ירוקות ועוד ילד קטן שהתחבא מאחוריה, לא הצלחתי לזהות את הילד כי התחבא מאחורי אמו וכיסה את פניו בידיו שאלתי "מי אתם ?" הילד נבהל ואמר "את לא זוכרת?!!" "אמרתי לך אמא " האמא ניסתה להרגיע אותו היא אמרה שבסופו של דבר אני יזכור ואין ממה לפחד ועוד משפטים כאלה..
לפתע נתקפתי במשהו מין זיכרון, כואב, נלחצתי רציתי לברוח אבל אז ראיתי את פניו
זה הילד שהיה בחדר! הבלונדיני, זה שמשך אותי אליו, זה שמת זה שאמר שהוא כל כך מצטער!
צרחתי והתעלפתי, טוב אני חושבת שהתעלפתי, כי פתאום נעצר הזמן .האמא נראתה מודאגת הילד פורץ בבכי .לא יכולתי לסבול את זה עוד והכאב הכאב שחוויתי כשמתתי בפעם הקודמת חזר. אבל כואב יותר ולפתע גיליתי שאני מתחילה לעוף, נלחצתי עוד פעם. "מתתי!!" ואז בבום נפלתי על המיטה וזה כאב והתחלתי לבכות. והדברים זזו שוב הרבה רופאים באו והזריקו לי דברים ו........
התעוררתי במיטה!
כשקמתי לראות מה קרה לי ואיפה אני הייתי כל כך שמחה! באופן מוזר.
המיטה נראתה בדיוק כמו המיטה בבית שלי רכה, עבה, עם סדין ירוק העשוי כותנה
והכרית תכלת עם עיטורי בד בצבע זהב.
ולידי על השולחן היה מונח תה, בכוס שלי! זאתי שהייתה לי כשהייתי חיה!
כוס גדולה יחסית. צהובה עם נקודות אדומות קטנות אליה.
היא הייתה קצת שרוטה אל זה לא הפריע לי בכלל
וגם החדר נשאר אותו דבר:
בינוני, בצבע תכלת ועל התקרה נצנצים בכול מני צבעים.
הכול אותו דבר !
חשבתי אולי הכול חלום?
אולי זה שמתתי היה חלום?
אולי אני עדיין בחלום.
נתתי לעצמי צביטה אבל הכול עדין נשאר אותו דבר!
לפתע נשמעה חריקה, הדלת נפתחה, אבא שלי נכנס אבא!
אבא היחיד והאהוב שלי האבא אם השיער החום הקצוץ, הגבוה, אם העניים החומות והמרגיעות..
הוא התחיל לבכות אם חיוך ואמר "חזרת!!!!!"
גם אני התחלתי לבכות ואמרתי "כן חזרתי..."
איפה אמא? שאלתי, הוא לא ענה הוא רק המשיך לחיך
ואמר "תנוחי קצת חמודה...
בוקר למחרת קמתי וארוחת בוקר הייתה מונחת על שולחני..
כמובן שטרפתי אותה מיד הייתי רעבה כאילו לא אכלתי חורף שלם טוב אולי זה מה שקורה שאתה בגן עדן חודשיים ולא יכול לאכול כלום. עכשיו נכנס הילד הקטן הבלונדיני המפחיד הוא נכנס והסתיר את פניו נדמה לי כאילו בכה אבל לא הייתי יכולה ליהיות בטוחה התחלתי ללחץ הבחנתי כי הוא מחזיק במשהו מה שהלחיץ אותי עוד יותר ולא יכולתי לזוז כאילו הייתי משותקת והילד החזיק סכין!!!!! נבהלתי התחלתי לצרוח אבל הוא אמר לי "דיי תשתקי אל תזוזי לא אעשה לך כלום..." הוא התקרב אליי וכיון את הסכין לצווארי הוא אמר "סליחה" ובא לתקוע את הסכין בתוכי אך ל מזלי הרב אבי בדיוק נכנס ושאל מה אנחנו עושים הילד אמר כלום וישר ברח ,רציתי לגלות הכול לאבא שלי שיגן עליי!
אבל אולי אני רק בת שש אבל לא תמימה כשהילד הלך אז האבא הסתכל עליו כשיצא וראה את הסכין שהוא אוחז בידו והסתכל עליי לראות אם ראיתי אותו
נו באמת!!!!! תתרכזווו
המשך יבוא....ץ.