היא שכבה במיטה ובכתה. לא כמו שמקובל, פנים כלפי מטה. היא שכבה על הגב. דמעותייה כבר אימו להטביעה. ממולה-כוננית הספרים, שבדרך כלל חיזקה אותה. אבל הפעם, הכאב היה קשה מנשוא. יותר מידי כאב. כאב שרצתה להוציא החוצה, עם הדמעות. אך ככל שזרמו הדמעות בשטף, כך גם הכאב, גוש האבן הענק שישב לה בלב, מיאן לצאת. לפתע קלטו עינייה את מעגל הפיות שלה. אותה טבעת ברזל מצופה בצמר כבשים טהור וממנה משתלשלים חוטי זהב. ובסוף כל חוט פיות שכזה, תלוייה עננת צמר רכה בגוונים. לפי צבעי הקשת-סגול, כחול, תכלת, ירוק, צהוב, כתום, אדום, ורוד.ו-2 פיות מעשה ידייה נתלו בזרועותיהן הדקיקות, העשויות חוט ברזל, על אותן עננות חלום. מאושרות. זאת ניחשה, הלא שכן לא ציירה לפיות פנים. אוכל תמיד לדמיין מה מצב רוחן''. היא קינאה בהן. בפיות. כל-כך מאושרות. מושלמות. מרחפות להם בעדינות עם הכנפיים המושלמות שלהן. צוחקות ומשחקות. היא רצתה להיות כמוהם, אז היא הורידה אותם משם, ממעגל הפיות. והכינה להן מיטות, וחדרים, ורהיטים. והאכילה אותן וטיפלה בהן כאילו שלא היו מספיק מאושרות. והוקל במקצת על הלב. הרי(ציטוט מתוך''להתראות באנטרטיקה''נורית זרחי) כל אחד צריך לדאוג לעוד מישהו חוץ מלעצמו.והיא כבר עמדה ללכת לישון, חבוקה עם הפיות, כי הרי שהולכים לישון החיים חולפים קצת יותר מהר בלי שמתאמצים.
אבל אז אמה ניכנסה לחדר. מה לעזאזל ילדה בת 18 עושה עם בובות? היא צעקה עלייה. ואז, ואז הכל התחיל מחדש. הבכי. ה-. אבל זה, זה שייך כבר לסיפור אחר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
