שלום, אנשים! D: לא כתבתי פה נצח.
אז התחלתי בפרויקט ארוך שאני מחויבת לסיים. הוא פאנפיק לאנימה - ולפני שתעזבו, תקשיבו - הוא מתחיל מההתחלה, הדמות הראשית (או אחת מהן) לא זוכרת כלום. אז יהיה נורא קל ללמד אתכם הכל D: החלטתי לשתף אתכם, ומקווה שתהנו.
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): להלהלה אנג'ל.
שם היצירה: אמנזיה.
דירוג: נראה לי ש PG, על קללות ואלימות. האלימות לא קריטית, אבל מפורטת, אני לא חושבת שהיא במצב כזה מזעזע, אבל אם יש לכם משהו נגד אלימות כדאי שתוותרו :O
פאנדום: אינויאשה.
שיפ/דמויות ראשיות: לעת עתה אלה אינויאשה וקאגומה.
שיפ - לעת עתה ג'ן. כמובן שיהיו את השיפים הרגילים.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על כל הדמויות שייכות לרומיקו טקהאשי המהולל. אלא אם כן אני אצור דמות. ואז אני אודיע לכם.
הערות: אז הנה. הכל באנימה מתחיל מההתחלה. אז לאלו שלא ראו אותה לא תהיה בעיה.
הקדמה: אנחנו בתקופה הסנגוקו ביפן (מאמצע המאה החמש עשרה עד תחילת המאה השבע עשרה), תקופה בה, מסתבר, קיימים שדים. אז בעוד השדים האלו שורצים כמעט בכל פינה, קיים קרב בלתי נגמר על כוח בין השדים לבין בני האדם.
נערה מופיעה, למרגלות באר בה בני האדם משליכים עצמות שדים מתים, רק עם הבגדים לגופה והנעליים לרגליה. הכוהנת במשלחת שמגלה אותה, מזהה אותה כגלגול נשמתה של אחותה המנוחה, קיקיו. כוהנת רבת עוצמה שמתה לפני חמישים שנה.
בתקופה ההיא, אבן, ושמה שיקון נו טאמה, שמחזיקה בתוכה כוח אדיר, היא מקור למלחמה. האבן נעלמה לפני חמישים שנה. ועם הנערה, היא הופיעה שוב.
~~~
היא נמצאה באמצע שום מקום, ממש ליד הבאר. שרועה שם, מדממת על הבגדים שלה. אף אחד מאיתנו לא הבין מאיפה לעזאזל היא הופיעה, ולמה הבגדים שלה היו כל כך… מוזרים. היו לה מכנסיים מוזרים. בעצם, אני לא חושב שאפשר לומר שאלה מכנסיים. ומה היה הדבר על פלג גופה העליון? חולצה?
כשהתעוררה, הנזיר אבחן אותה כחולה במחלת הזיכרון שהתפרצה לאחרונה בעקבות מתקפות שדים ונקראה "אמנזיה". היא דיברה בקרעי משפטים, לא זוכרת דבר, זה הוסיף לשיוכה כחולת אמנזיה. למרות שהיא ידעה מה הדברים על גופה - חצאית, חולצה. אילו שמות מוזרים.
אבל היא לא זכרה אפילו את שמה שלה. היא לא ידעה איפה היא, ולא ידעה איך היא הגיעה לשם.
הלוואי שהיינו יודעים. כי אם היינו יודעים, היינו סוקלים אותה באבנים ובמקלות עד שהייתה מתה. ואז שורפים את גופתה ומפזרים את האפר בקצוות תבל.
היום זה פשוט קשה מידי לרובם.
קאדה-סאמה הרגישה את זה בה. אבל לא ידעה בדיוק איפה.
היא שייכה את זה לדמיון בינה לבין אחותה המנוחה, קיקיו. כולנו זלזלנו בזה בדיוק בגלל שהן היו פשוט דומות. וכל צירוף מקרים היה יכול להוביל לזה. לאו דווקא גלגול נשמות, שקורה רק מאה שנה מאז מות הגוף. מאז מותה של קיקיו עברו רק חמישים.
אבל לקאדה הייתה זיקה אל הנערה.
לעזאזל, היינו צריכים להרוג אותה בפעם הראשונה שראינו אותה.
היא הייתה עצמאית. סירבה לקבל עזרה. היא שמה לב שזה הרוויח לה כמה וכמה נקודות בונוס אצלם. היא אפילו לא הייתה מוכנה לקבל נעליי עץ או אפילו גרביים - היא פשוט דידתה שם, יחפה, משתרכת אחריהם במסע בחזרה אל הכפר שלהם. מה זה כפר? שאלה. מקום בו אנשים גרים. ענו לה.
היא הרגישה שזה כללי מידי.
מינו את הכוהנת לתקשר איתה. היא שמעה אותם מסתודדים והרגישה ריקנות כשניגשה אליה הכוהנת.
"שלום." אמרה ברכות הקשישה וצעדה לצידה. הקימונו המסורתי של הכוהנות משתרך מעט מאחוריה. "שמי קאדה."
"הממ." מלמלה הנערה. "שלום."
הכוהנת הביטה בה בסקרנות. "את לא זוכרת את שמך, ילדתי?"
היא הנידה בראשה לשלילה. "לא, גברתי."
"מה את חושבת על קיקיו?"
"בתור שם?" שאלה, מעקמת את ראשה במעט. הכוהנת הזקנה הנהנה. "אני… אני לא יודעת."
"זה בסדר שתחשבי על זה. אני לא כופה עלייך דבר." אמרה קאדה ברכות.
"תודה."
"יש לך שאלות כלשהן?"
היא הנהנה ונעצרה. קאדה נעצרה ביחד איתה כשהנערה הצביעה. "למה הוא משופד על העץ?"
"אינויאשה." פתחה ואמרה קאדה, נועצת מבט מזוגג בבן האנוש המוזר, עם השיער הכסוף-לבן הארוך ואוזניי הכלב הלבנות. "הוא חצי שד. הסיפור שלו הוא סיפור ארוך במיוחד. אין לנו את הזמן."
"אני מניחה שיש לי את כל הזמן שבעולם." העירה הנערה, וכשקלטה שקאדה החלה ללכת זינקה בעקבות הקשישה אחרי שהעיפה מבט אחרון בחצי השד וחשבה לעצמה שהוא נראה שליו במיוחד בשנתו.
בכפר קיבלו אותה בידיים פתוחות, בעיקר בגלל הדמיון שלה לכוהנת. רצו להפוך אותה לאחת כזאת. היא נתנה לעצמה להיסחף בזרם, בידיעה פשוטה שלא היה לה לאן ללכת. אבל הדבר היחיד שלא הייתה מוכנה היה להחליף בגדים יותר מידי זמן. הבגדים שלה היו הדבר היחיד שהיה חלק ממנה בעבר, ולמרות שהיו מוכתמים בדם, היא הסתובבה אתם בקביעות גם אם אמרו שהיא לא צנועה.
לא היה לה שם, ואם מישהו היה קורא לה בשם, זה היה קיקיו. וזאת תמיד הייתה קיקיו. קיקיו, קיקיו, קיקיו. היא הרגישה שהזהות של הכוהנת המנוחה רודפת אותה. ההרגשה שהכוהנת לא אוהבת את זה שהשם שלה עבר אליה, הייתה חונקת ולא נעימה בעליל.
אז היא חיפשה אחרי שם. לא שהיא מצאה אחד.
בגלל זה, מדי פעם היא לקחה הפסקה. מפעם לפעם יושבת לצידו של הנער חצי-השד ותוהה איך אדם שהוא חצי שד יכול להיות ככה. יכול להיות כל כך שליו ולהראות כל כך טהור. סיפרו לה על השדים. והסיפורים עליהם היו פשוט נוראיים.
היא הייתה קצת חלולה; חסרת זיכרונות ועבר, חסרת שאיפות, אבל כשהיו לה חצים בידיים, היא הרגישה טוב יותר. בהתחלה היא הייתה כישרון קטן, ולאט לאט גילו שהיא כישרון אמיתי. משהו מיוחד. החצים שלה, כמו האפקט של קיקיו, מסתבר (שוב השם שרדף אותה), השאירו שובל סגלגל זוהר אחריהם באוויר, ולעיתים הזוהר התלפף באוויר סביב אויבים כמו שוט.
היא הייתה הלוחמת הכי טובה זה חמישים שנה.
אחרי קיקיו.
שוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
