את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי בקריית חיים, והיא היתה הכי מיוחדת, לא רק בגלל השם שלה.
בקיץ ההוא עבדתי אצל דוביד מפיץ הסיגריות, במחסן הקטן שלו ברחוב אלי כהן. דוביד אף-פעם לא עישן, אבל זה לא הפריע לו להיות האדם הכי מקצועי שהכרתי בתחום הסיגריות. כי סתם לעשן כל אחד יכול, אבל לארוז חבילות כמו דוביד – זה רק אנשים כמוהו עם נסיון שקט ורגוע שניכר על הפנים ועם שפם של סולטן טורקי יכולים.
אצל דוביד למדתי שיש חשיבות לכל פרט קטן. הוא ידע שפאקט של "כאמל" קטן בשני מילימטרים מ"אירופה", והוא לימד אותי ששני המילימטרים האלה, כשהם מנוצלים בכיוון הנכון, יכולים להיות לפעמים כל ההבדל בין ארגז אחד לשניים. הוא לימד אותי שרק בסוף דוחפים אחת אחת את קופסאות ה"נובלס", כדי למלא את הרווחים שנשארו בין שאר האריזות, ולא להשאיר שום חלל מיותר. והוא לימד אותי שכבוד – כמו סיגריות – לא מקבלים סתם, אלא מרוויחים.
וככה בכל בוקר היינו אורזים חבילות בארגזים שפורקו מחבילות קודמות, לפי ההזמנות של החנויות והקיוסקים, שדוביד כתב בצפיפות על פיסת נייר. בצהריים דוביד היה מכין לנו קפה שחור טוב, ואז פותח את התיק השחור הישן שלו ומכבד אותי בפרוסת עוגת "בבקה" מתוקה וגבוהה עם צימוקים, שאשתו שמה לנו שם בבוקר.
אחרי הקפה היינו מעמיסים את כל הארגזים בטנדר הישן, ונוסעים לחלק אותם במסלול הכי יעיל וקצר שרק סולטן כמו דוביד היה יכול לתכנן בראש. ושם, לפעמים גם הבן של דוביד היה מצטרף אלינו.
גם הוא כבר היה די מבוגר, לפחות כמו שזה היה נראה לי אז, וגם לו היה שפם, וגם הוא היה שתקן. אבל הוא לא נראה כמו סולטן או כמו טורקי, אלא סתם כמו איזו גירסה חלשה ואפורה במיוחד של ישראל קיסר. הוא גם תמיד היה נותן עצות חסרות טעם, אם הוא כבר פתח את הפה, ובאופן כללי רק הפריע לעבודה.
הקיץ הזה היה יכול להסתיים בלי שום דבר מיוחד, אם לא הייתי רואה פתאום את מחזיקי המפתחות היפים והנוצצים של "ג'ון פלייר ספיישל" שהתחבאו באיזה ארגז בפינה במחסן של דוביד. וככה, יום אחד, אני לא יודע מה קפץ עלי, אבל כשדוביד הלך רגע לשירותים שמתי מחזיק מפתחות אחד כזה בין השיחים של החצר, ותכננתי לבוא בערב לקחת אותו.
רק שבערב, כשהתקרבתי לחצר, ראיתי שהדלת של המחסן פתוחה, וכל מיני דמויות שלבשו ופשטו צורה בין הצללים של השביל העבירו את כל הארגזים מהמחסן לאיזה טנדר ישן שחנה ליד.
התחבאתי ממול, במרחק בטוח, ולא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להבין אם כדאי לרוץ לטלפון הציבורי להתקשר למשטרה, או אולי לדוביד, או אולי בעצם זה בסדר ואני סתם מרגיש לא נוח כי אני זה שבאתי בעצם לקחת את המחזיק מפתחות שהחבאתי בחצר.
ואז פתאום זיהיתי שם את הבן של דוביד, עומד עם השפם הלא-מתאים שלו בין כל האנשים ומנסה לתת להם עצות איך להצליח להכניס את הארגזים לטנדר, שהיה קטן מדי בשביל כולן. ומהמקום שבו הייתי יכולתי גם לשמוע אותם מתעצבנים ומקללים אותו בלחישות, בלי שהוא ישמע, כי הוא היה טיפה יותר רחוק, ואז משתיקים אחד את השני.
רק כשהם כבר נסעו משם יצאתי מהמחבוא והתקרבתי בזהירות למחסן. על המדרכה נשארו עוד שלושה ארגזים שלא הצליחו להיכנס לטנדר, ואחד מהם גם היה פתוח וכל הקופסאות שהיו בו התפזרו, ביחד עם כמה מציתים ומחזיקי מפתחות.
הרמתי משם קופסה שחורה ומבריקה של "ג'ון פלייר ספיישל", פתחתי אותה והדלקתי סיגריה אחת. העשן החם חתך את הגרון שלי מבפנים כמו מסור. השתעלתי והסתכלתי מסביב לראות אם מישהו שם לב אלי שם. אבל היה שם רק שקט, וריח של העשן שהשאיר הטנדר שמתערבב עם הריח של העשן שלי. לקחתי עוד שאיפה, ויכולתי ממש לשמוע את הנייר של הסיגריה נשרף ולראות את האצבעות הרועדות שלי באור שלה, שמתערבב עם האורות הכחולים שהתחילו להבהב בקצה הרחוב.
בקיץ ההוא עבדתי אצל דוביד מפיץ הסיגריות, במחסן הקטן שלו ברחוב אלי כהן. דוביד אף-פעם לא עישן, אבל זה לא הפריע לו להיות האדם הכי מקצועי שהכרתי בתחום הסיגריות. כי סתם לעשן כל אחד יכול, אבל לארוז חבילות כמו דוביד – זה רק אנשים כמוהו עם נסיון שקט ורגוע שניכר על הפנים ועם שפם של סולטן טורקי יכולים.
אצל דוביד למדתי שיש חשיבות לכל פרט קטן. הוא ידע שפאקט של "כאמל" קטן בשני מילימטרים מ"אירופה", והוא לימד אותי ששני המילימטרים האלה, כשהם מנוצלים בכיוון הנכון, יכולים להיות לפעמים כל ההבדל בין ארגז אחד לשניים. הוא לימד אותי שרק בסוף דוחפים אחת אחת את קופסאות ה"נובלס", כדי למלא את הרווחים שנשארו בין שאר האריזות, ולא להשאיר שום חלל מיותר. והוא לימד אותי שכבוד – כמו סיגריות – לא מקבלים סתם, אלא מרוויחים.
וככה בכל בוקר היינו אורזים חבילות בארגזים שפורקו מחבילות קודמות, לפי ההזמנות של החנויות והקיוסקים, שדוביד כתב בצפיפות על פיסת נייר. בצהריים דוביד היה מכין לנו קפה שחור טוב, ואז פותח את התיק השחור הישן שלו ומכבד אותי בפרוסת עוגת "בבקה" מתוקה וגבוהה עם צימוקים, שאשתו שמה לנו שם בבוקר.
אחרי הקפה היינו מעמיסים את כל הארגזים בטנדר הישן, ונוסעים לחלק אותם במסלול הכי יעיל וקצר שרק סולטן כמו דוביד היה יכול לתכנן בראש. ושם, לפעמים גם הבן של דוביד היה מצטרף אלינו.
גם הוא כבר היה די מבוגר, לפחות כמו שזה היה נראה לי אז, וגם לו היה שפם, וגם הוא היה שתקן. אבל הוא לא נראה כמו סולטן או כמו טורקי, אלא סתם כמו איזו גירסה חלשה ואפורה במיוחד של ישראל קיסר. הוא גם תמיד היה נותן עצות חסרות טעם, אם הוא כבר פתח את הפה, ובאופן כללי רק הפריע לעבודה.
הקיץ הזה היה יכול להסתיים בלי שום דבר מיוחד, אם לא הייתי רואה פתאום את מחזיקי המפתחות היפים והנוצצים של "ג'ון פלייר ספיישל" שהתחבאו באיזה ארגז בפינה במחסן של דוביד. וככה, יום אחד, אני לא יודע מה קפץ עלי, אבל כשדוביד הלך רגע לשירותים שמתי מחזיק מפתחות אחד כזה בין השיחים של החצר, ותכננתי לבוא בערב לקחת אותו.
רק שבערב, כשהתקרבתי לחצר, ראיתי שהדלת של המחסן פתוחה, וכל מיני דמויות שלבשו ופשטו צורה בין הצללים של השביל העבירו את כל הארגזים מהמחסן לאיזה טנדר ישן שחנה ליד.
התחבאתי ממול, במרחק בטוח, ולא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להבין אם כדאי לרוץ לטלפון הציבורי להתקשר למשטרה, או אולי לדוביד, או אולי בעצם זה בסדר ואני סתם מרגיש לא נוח כי אני זה שבאתי בעצם לקחת את המחזיק מפתחות שהחבאתי בחצר.
ואז פתאום זיהיתי שם את הבן של דוביד, עומד עם השפם הלא-מתאים שלו בין כל האנשים ומנסה לתת להם עצות איך להצליח להכניס את הארגזים לטנדר, שהיה קטן מדי בשביל כולן. ומהמקום שבו הייתי יכולתי גם לשמוע אותם מתעצבנים ומקללים אותו בלחישות, בלי שהוא ישמע, כי הוא היה טיפה יותר רחוק, ואז משתיקים אחד את השני.
רק כשהם כבר נסעו משם יצאתי מהמחבוא והתקרבתי בזהירות למחסן. על המדרכה נשארו עוד שלושה ארגזים שלא הצליחו להיכנס לטנדר, ואחד מהם גם היה פתוח וכל הקופסאות שהיו בו התפזרו, ביחד עם כמה מציתים ומחזיקי מפתחות.
הרמתי משם קופסה שחורה ומבריקה של "ג'ון פלייר ספיישל", פתחתי אותה והדלקתי סיגריה אחת. העשן החם חתך את הגרון שלי מבפנים כמו מסור. השתעלתי והסתכלתי מסביב לראות אם מישהו שם לב אלי שם. אבל היה שם רק שקט, וריח של העשן שהשאיר הטנדר שמתערבב עם הריח של העשן שלי. לקחתי עוד שאיפה, ויכולתי ממש לשמוע את הנייר של הסיגריה נשרף ולראות את האצבעות הרועדות שלי באור שלה, שמתערבב עם האורות הכחולים שהתחילו להבהב בקצה הרחוב.