3
סליבן מיישר את משקפיו על חוטמו, וחוזר לכתוב במרץ בדפי המחברת.
משימה בלשון שהייתה צריכה להיות באורך 40 מילה, ואצל סליבן היא כרגע עומדת על מעל מאה.
קשה לעצור אותו כשהוא כותב.
"היי, ילד, תרגע," יורה לעברו מייק ארלנדר, אבל סליבן מתעלם.
התעלמות תמיד היוותה פתרון עבורו. אומנם הוא רצה להיות כמו קרלי, שמחזירה אש ומעירה להם הערות שהם טיפשים מכדי להבין, אבל זה פשוט לא היה באופי שלו. הוא היה מהנערים שאומרים לעצמם שבפעם הבאה הם יענו, ובונים לעצמם מהלך שיחה שלם, וברגע האמת הם שותקים כמו דג. שפנים.
סליבן רוצה להמשיך לכתוב, אך ההערה הקטנה וחסרת המשמעות שזה עתה נורתה לעברו מוציאה ממנו את החשק, בגלל שהוא כזה חלש אופי והביטחון העצמי שלו ברצפה, והוא שונא את עצמו, הוא כל כך שונא את עצמו.
ואז דקירה מפלחת את בטנו.
הוא לוחץ על המקום הכואב, עד שהוא מתפוגג.
ואחר כך זה מכה שוב, והפעם בכל הבטן, והרבה יותר חזק, כמו שפעם אחד מהבנים בעט לו כדור בבטן, והוא התקפל על הרצפה. באותו יום זרקו כמה תלמידים את משקפיו לפח, והוא בקושי ראה משהו עד שהגיע הביתה, כי הוא התבייש להתקשר להוריו ולספר להם על מה שקרה.
הוא יודע שהוא עומד להקיא.
מבלי להצביע, הוא קוטע את טינה, המורה למורשת, ומבקש לצאת החוצה לשירותים, ועוד לפני שהיא מספיקה לענות הוא קם ומתחיל לרוץ לשירותים, ורגע לפני שהוא מצליח להיכנס לחדר השירותים, הקיא משיג אותו, ונוזל כחול נשפך מפיו על הרצפה האדומה של בית הספר.
ודווקא באותו הרגע, עוברות שם פמלה קריצ'ר וסלינה פלאקר, ותוך שנייה הוא שומע את סלינה צועקת; "או מאי גאדס, למה זה ירוק?!"
ירוק?
זה לחלוטין כחול.
לוקח לו זמן להיזכר בהיותו עיוור צבעים, עוד אחת מהסיבות להצקות מצד הערסים בשכבתו.
"אלוהים, זה קיא של חנונים, כאילו?" אומרת פמלה, ושתיהן מתחילות לצחוק, והולכות לכיתתן.
וסליבן בוכה.
בוכה כי נמאס לו.
טיפות מתיישבות על משקפיים, והוא מסיר אותן ומנגב בשרוולו את הדמעות.
הוא שולף את הנייד, ומתקשר לאמא שלו. הפלאפון שלה כבוי.
הוא מחייג במהירות את המספר של אביו, ומחכה שהוא יענה.
אחרי שלושה צלצולים נשמע קולו העמוק של אביו.
"סליבן?"
סליבן נושם עמוק. "אבא?" ולמרות שלא רצה, קולו חנוק מדמעות.
"סליבן, משהו קרה?" אביו נשמע מודאג.
סליבן מתעלם מהשאלה, ועובר ישר לעניין. "אתה יכול לבוא לקחת אותי?"
"סליבן, אתה יכול להגיד לי לפחות מה קרה?" הוא חוזר.
סליבן מתחיל ללכת הלוך חזור ברחבי הבניין, ורק בוכה יותר.
"פשוט תבוא לקחת אותי!" הוא צועק.
"אין אף אחד בבית, ואני נכנס לפגישה. אמא מנתחת כרגע." הוא אומר בקול רגוע, שכל כך מרגיז את סליבן, כי הוא רוצה שאביו ידאג לו יותר, יבכה איתו, ובמקום זה הוא שומר על הקול המתון שלו, נטול הרגשות. אביו מוסיף; "קרלי בבית הספר? תדבר איתה."
"מה זה יעזור?" סליבן אומר בייאוש, למרות שהוא יכול לחזות מראש מה תהיה תשובתו של אביו.
"סליבן, אני צריך לנתק. השיחה הזאת לא מובילה לשום מקום. אתה תסתדר, נכון?" כמובן, זה בדיוק מה שחשב שהוא יגיד.
וסליבן בקושי מצליח לעצור בעדו מלצעוק; "כן, להסתדר? הסתכלת פעם על מפרק הכף יד שלי? הסתכלת על הפסים האדומים שחוצים אותה לרוחבה? אולי אתה ואמא תפסיקו להיות כל כך אדישים למה שקורה סביבכם?"
אבל הוא יודע שזה לא נכון. ההורים שלו עושים הרבה מעבר ליכולתם בשביל שיהיה לו טוב. מעבר לכך שיש לו עוד שני אחים קטנים בבית, הם גם צריכים לדאוג לריטלין עבור אחיו, כדורי ברזל לכל האחים, וכדור קולסטרול לאביו.
הם ההורים הכי טובים שאפשר לבקש, ואין לו שום זכות להתלונן עליהם.
"אני מנתק, אוקי?" אומר אביו, שובר את השתיקה הארוכה ביניהם.
"בסדר." עונה סליבן בקול חנוק, בוהה בצלקות על ידו. הוא יכול להרגיש את הקור של הסכין, ואז את חומו של הדם שנשפך.
כמה, לעזאזל, הצליח הבית ספר הזה לדפוק אותו בחצי שנה שהוא לומד כאן?
תלמיד בכיתה ז' שחותך את הוורידים שלו, ולאף אחד לא אכפת!
כי יש סיבה לזה שהוא עשה את זה.
סיבה שהוא תמיד מכחיש, מנסה לשכוח ממנה. הוא מעדיף לומר לעצמו שהוא רצה להכאיב לעצמו כדי לגבור על הכאב הנפשי שלו.
אבל לא.
הסיבה האמיתית, הסיבה המודחקת, הסיבה שהוא כל- כך רוצה לשכוח ממנה, היא שהוא רצה שישימו לב אליו.
הוא רצה שמישהו יבוא ויגיד לו; "מה יש לך על היד?".
אבל לא.
אפילו קרלי לא שמה לב לזה.
וזה הכאיב לו יותר מכל סכין שמשסעת את עורו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
