אחרי הרבה מאוד זמן, החלטתי לעלות סיפור חדש.
כל פרק יהיה על דמות אחרת, בסדר חוזר.
תהנו, אשמח לקבל תגובות.
1
אוולין רוכנת ליד השירותים, ומקיאה.
היא מקיאה כל כך הרבה, עד שהיא מתחילה לפחד שתקיא את איבריה הפנימיים.
טעם חמוץ מתמלא בפיה, והיא לוקחת מגבת שתלויה ליד הכיור, ומנגבת את שאריות הקיא בעזרת טפיחות קלות על שפתיה.
היא נצמדת לדלת, מתנשפת, ומחליקה לישיבה.
אחרי כמה דקות בהן היא עוצמת את עיניה, היא קמה על רגליה, שואפת אוויר, ופותחת את דלת העץ הלבנה.
המסדרון הלבן המוכר נגלה לפניה. שורת לוקרים כחולים ניצבת בצמוד לקירות, וריח של סיגריות עומד במקום.
היא צועדת לכיוון הדלת, עליה כתוב ח'4, ומתחת לזה דף נייר מנוילן עליו כתוב "תחייך אל העולם, והעולם יחייך אליך!" וסמיילי צהוב מטריד מכסה כחצי מהשטח הלבן שנותר ללא כיתוב.
היא פותחת את הדלת. גברת ארלי, מורתה לספרות, דופקת שלוש פעמים על השולחן, וצועקת; "ח'4! דממה שתהיה פה!", מה שלא כל כך מועיל, כולם ממשיכים לדבר.
ארלי שולחת מבט לכיוון הדלת, ומבחינה באוולין.
"איך את מרגישה?" שואלת המורה לספרות.
"יותר טוב." זורקת אוולין, וצועדת לכיוון מקומה.
שלי עסוקה במריחת לק ורוד מחריד על הציפורניים ולא רואה את אוולין שתולה את תרמילה על גב הכיסא, מוציאה מחברת ספרות וקלמר, ומתחילה להעתיק את הרשום על הלוח.
"אני חושבת שאת צריכה להעתיק את מה שכתוב על הלוח," אומרת אוולין לשלי, אחרי שסיימה לכתוב את הסיכום של התרגיל בספר.
שלי נראית כאילו העירו אותה מחלום. לכמה שניות היא מביטה באוולין המומה, ואז היא מרפה, והחיוך חוזר לפניה. "נאא," היא אומרת. "אני לא משקיעה בשיעורים מיותרים."
אוולין מושכת בכתפיה. בעיניה שיעור ספרות בכלל לא משעמם, אבל זה לא משהו שנהוג לומר בקול.
אוולין מתחילה לצייר בשיעמום פני אישה, ואז היא מגיעה למסקנה שזה רגיל מידי, אז היא משאירה רק את הראש ומחקת את הפנים, וממלאת את הראש מחדש בפה פתוח מכוסה שיניים, עיניים מרובעות מטרידות, ואף שנראה כמו של וולדמורט מהארי פוטר.
צרחה של גברת ארלי מקפיצה אותה. זאת אומרת, צעקה של גברת ארלי, משהו כמו; "מר איטון, צא עכשיו מהשיעור שלי, אתה מורחק עד להודעה חדשה!", הדברים הרגילים. אוולין יודעת שזה רק איום- כמה פעמים ביום אומרים לתלמיד שהוא מורחק עד בירור (לרוב אומרים את זה לפיטר איטון), אבל כבר בשיעור הבא התלמיד ה-"מורחק" יושב ומדבר בלי הפסקה.
היא רואה את פיטר איטון יוצא בדילוגים מהכיתה, ושולח מידי פעם מבטים לפמליית חבריו, מאושר לראות אותם בוכים מצחוק.
אוולין מעולם לא חשבה שהדברים האלה מצחיקים. חוץ מהשנה ההיא שגם היא הייתה ילדה כזאת.
אבל היום היא חושבת שהילדים האלה צריכים טיפול במחלקה סגורה.
צלצול נשמע, והיא עורמת את הציוד שלה ומאכסנת אותו בלוקר, ושולפת ציוד לגיאוגרפיה. בזווית עינה היא רואה את איטון צוחק עם מרכוס שטלר. היא מחזירה את עיניה ללוקר, נועלת אותו, דוחסת את המפתח לתיק, וצועדת בצעדים מהירים לכיוון הכיתה.
משום מה, היא מעולם לא אהבה לשהות במסדרון כשהוא מלא בתלמידים. תמיד יש לה הרגשה כאילו מישהו מדבר עליה, שמישהו מצביע עליה. אחת מתופעות הלוואי, כנראה, של להיות אחת מנערי השוליים, האנשים האלו שלא מקובלים, אך גם לא קורבנות להצקות.
היא מניחה את הציוד שלה על שולחנה, ושולפת את קופסת האוכל מתיקה (הכיס השני הכי קטן).
היא מכרסמת את הקשה של הטוסט, ואחר כך עוברת לחלק הרח.
תלמידים מהשכבה מסתובבים בכיתה, צורחים, משמיעים מוסיקה, צוחקים.
בשונה מרוב הנערים, אוולין אוהבת להיות בלתי נראית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה