״כיפה אדומה - גרסת 1939״ / גווין.
היו הייתה פעם, בין עצים ושדות, פרחים וחיות, גטאות ומשרפות - בקתה, ובה חיו אם וביתה.
לבת קראו רחל אך אמה נהגה לקרוא לה ״כיפה אדומה״.
הילדה , כיפה אדומה, חשבה שאמה קראה לה כך על שם הברדס שלבשה כדי להסתיר ביציאותיה את שערה השחור ואת עיניה החומות. היא לא ידעה ששם זה ניתן לה כזכר לכיפה הספוגה בדם אביה, אותה כיפה שנמצאה ליד גופתו בין שברי בית הכנסת המנותץ.
הבת, כיפה אדומה, לא הייתה כשאר הילדות, היא הייתה מיוחדת.
כששאר הבנות יצאו לשחק בין עצי היער היא נשארה בביתה ושיחקה בבובת עץ ישנה שמצאה. כשהן הלכו לישון אצל חברה היא הלכה לישון בגומחה שבין הכיור לארונית. כשהן ישבו לאחר בית הספר ותהו לגבי פתרונה של שאלה כזאת או אחרת שנתנה המורה היא תהנה לגבי גורל אביה שיום אחד פשוט לא חזר הביתה.
וכשהן ישבו על ספסלי העץ הממורקים של כנסיית הוריהם ושרו בקול גרמני וצלול על הולדתו של ישו היא ואמה לחשו בקול שבור את מזמור ״על הניסים״.
כי זה היה גורלה - בזמן שהן היו גרמניות היא הייתה יהודיה.
יום אחד, בזמן שדמיינה כיפה אדומה לבובת העץ שלה מציאות אחרת, כזאת שבה מותר לצאת לשחק בחוץ, קראה לה אמה.
״כיפה אדומה״ אמרה אמה. ״את יודעת כמה סבתך חולה ואינה יכולה לצאת ממחבואה. הצלחתי להשיג מעט תרופות ומזון מועט. אני אינני יכולה לצאת מביתנו לרחוב, אני גדולה ובולטת לעין, אך את יכולה. לכי אל סבתך המסכנה והפיגי את כאבה. ממילא לא נשאר לנו יותר מדי זמן.
״רק אל תשכחי! הישארי על השביל, אל תרדי ממנו! אל תדברי עם אף אחד. אל תתקרבי אל אף אחד. אל תצרי קשר עין עם אף אחד.
״תזכרי - את תמיד בסכנה״ ובמילים אלו שלפה אמה סל נצרים קטן ובו מספר בקבוקי תרופה, שתי פרוסות לחם ותפוח אדמה מבושל אחד ושלחה את כיפה אדומה לדרכה.
כיפה אדומה הלכה לה ביער לעבר סבתה, שקועה ומהרהרת בשם שתיתן לילדה (הדמיונית) של בובת העץ שלה.
באותו הזמן הסתובב באותו היער גנרל נאצי, ווּזֵה-ווֹלף שמו. מעשיו של הגנרל ווזה-וולף ביער היו חיפוש פרטיזנים יהודים, צוענים מתחבאים או סתם יהודים שמנסים לברוח.
רצה המקרה וראה אותו מפקד את כיפה אדומה.
הגנרל ווזה-וולף שירת כבר זמן מה בצבא הנאצי וכבר למד לזהות תווי פנים יהודים, כשראה את כיפה אדומה הוא אפילו לא הסס. עיניה החומות שניצנצו מתחס לברדס שלבשה, קצוות שערה השחור כדיו שהסתירו את עיניה, ואפה הנשרי במקצת לא השאירו מקום לספק - היא הייתה יהודיה.
הדחף הראשוני של הגנרל היה כמובן לירות בילדה.
לאחר שהתגבר על אותו דחף, עצר וחשב לרגע הבין מספר דברים: 1. אם הוא יהרוג אותה בו במקום בגדיו יתלכלכו בדם יהודי מסריח. 2. יהודים תמיד מסתובבים בחבורות, כמו חיות, ולכן- 3. אם הוא יהיה מספיק נחמד הוא יוכל לפתות את הילדה לחשוף מחבוא של עוד יהודים.
מרוצה ממסקנתו הוריד הגנרל את מעילו גדוש העיטורים הצבאיים שקיבל, הניח אותו מאחורי עץ וניגש אל כיפה אדומה.
״ילדה!״ קרא לה הגנרל מאחור. כיפה אדומה שהייתה שקועה בהרהורים כאילו נתעוררה מחלום בעת קריאתו ומהבהלה הפילה את כל תוכנו של הסל ארצה. הגנרל מיהר לנצל את ההזדמנות להוכיח לילדה שהוא כשר וניתן לבטוח בו וירד על ברכיו והתחיל לאסוף בשבילה את המצרכים.
כיפה אדומה לא ראתה בחייה גנרל נאצי, גם מאמה לא שמעה עליהם יותר מדי למעט גידופים בשעות לילה מאוחרות, מתי שהייתה אמורה כבר לישון. לכן, בשל תמימותה, במקום לראות את הזאב המשחר לטרף שלמולה ראתה כיפה אדומה אדם חביב בנעלי צבא, מכנסיים מחויטות וחולצה רגילה ומיוזעת.
כיפה אדומה שלא הייתה חשדנית מטבעה החליטה שעדיין לא ניתן לסמוך על אותו האדם אך שהגיש לה את סלה עם כל המצרכים בתוכו לקחה אותו כיפה אדומה בנימוס והחלה להתרחק.
הגנרל לא הסכים לתת להזדמנות לחמוק ממנו. ״עצרי!״ קרא לעברה, כיפה אדומה עצרה.
״לאן מועדות פנייך? אינך יודעת שבשעות כאלו מסוכן לילדה להסתובב לבדה ביער?״.
כיפה אדומה שעדיין חששה מהאיש החליטה שלא לענות לו תשובות ישירות ולכן ענתה שהיא הולכת ל״בית סבתה״.
״ילדה! אינך חוששת להסתובב כך? ועוד יהודיה את״ אמר הגנרל, מהמר על הכל.
כיפה אדומה נרעדה בפחד, ואימה אמיתית השתלטה עליה.
״לא!״ קרא הגנרל בקול בוטח כשראה את הפחד וחוסר הבטחון משתלט על הילדה, ״אל תפחדי ממני. אם הייתי רוצה לפגוע בך הייתי עושה זאת מזמן, אינך חושבת? מטרתי היא לעזור לך, ילדה״.
כיפה אדומה חשבה לרגע והבינה שהאיש צודק והחליטה שיש לסמוך על האדם המשונה שנקלע בדרכה.
המשיך המפקד בדבריו, ״ובכן, מוכנה כעת להגיד לי היכן נמצא בית סבתך כדי שאוכל לעזור לך בדרכך?״
״ואיך בדיוק תעזור?״ תמהה כיפה אדומה.
״אני מכיר את היער שנים רבות״ אמר הגנרל, ככל הנראה דבר האמת הראשון שיצא מפיו מתחילת השיחה. ״אוכל להמליץ לך על דרך שבה הסיכוי שתפגשי אנשים שירצו ברעתך קטנה בהרבה״.
כיפה אדומה הבינה שכדאי להיוועץ באיש ולכן סיפרה לו, ״אם כך - בית סבתי נמצא בהמשך השביל. האם מכיר אתה דרך בטוחה יותר?״
״ברור!״ התחיל הגנרל בשקר במיומנות של שועל. ״כל שעלייך לעשות זה לפנות עכשיו ליער עד שתגיעי לשביל צדדי. משם פשוט תמשיכי עד שתגיעי לבית סבתך״.
כיפה אדומה החליטה להקשיב לעצתו של האיש המוזר ולכן, לאחר שהודתה לו בנימוס, יצאה לדרכה החדשה.
רק הגנרל ידע שהדרך בעצם תעכב את הנערה. מספיק זמן כדי שהוא יוכל להגיע לבית סבתה ולהתחיל את השלב השני בתוכניתו.
כך יצא גם הגנרל לדרכו החדשה.
כיפה אדומה, לאחר תעיות רבות ביער, בסופו של דבר הגיעה לבית סבתה. תשושה מהדרך הארוכה שעברה אך מרוצה שהגיעה ללא כל התקלות בלתי נעימה.
׳טוק-טוק-טוק׳ דפקה כיפה אדומה על דלת בית סבתה.
״מי שם?״ נשאלה השאלה מבפנים. הקול היה צרוד ועבה ולא מוכר לה. ׳בטח חולה וצרודה היא׳ חשבה לעצמה כיפה אדומה ולא חשבה לרגע שזהו בעצם הגנרל שהספיק להיפטר מהסבתא, ללבוש את בגדיה ולשכב במיטתה כמתחזה.
מטרתו הייתה לגרום לכיפה אדומה לבטוח בו וכך לגלות על מקום מחבואם של עוד יהודים.
״זאת אני! כיפה אדומה! נכדתך!״ צעקה כיפה אדומה כמענה לשאלת הסבתא-גנרל.
״או! כיפה אדומה! היכנסי, היכנסי״ חיקה הגנרל את קול הסבתא.
בבית עמד ריח של עובש ועץ רטוב, מקום מעופש שלא נוקה זמן רב.
סבתא של כיפה אדומה שכבה על המיטה, רק ראשה וידיה מחוץ לשמיכה.
׳היא השתנתה מאוד׳ חשבה לעצמה כיפה אדומה, ׳מאוד השתנתה׳.
״סבתא״ אמרה כיפה אדומה שלא יכלה יותר לגבור על סקרנותה, ״מדוע שיערך כל כך זהוב?״.
״אי נכדתי. גופי נחלש וכך גם שיערי מאבד מצבעו״ ענה המפקד בזריזות של שחקן.
״וסבתא״ חזרה ותהתה כיפה אדומה, ״מדוע עיניך תכולות כל כך?״.
״משום שלאט לאט עיני חדלות מלעבוד, אני מתעוורת ולכן צבען משתנה״ סיפר הגנרל את ההסבר המופרך בביטחון משכנע.
״וסבתא״ שאלה כיפה אדומה בשלישית, ״מדוע עורך לבן כל כך?״.
״משום שכך קורה בזמן מחלות״ ענה הגנרל בקולה של הסבתא.
״אבל...סבתא...״ שאלה כיפה אדומה ברביעית בעוד שמעיניה ניבט פחד אלוהים, ״מדוע...מדוע יש על ריצפתך...אקדח?״ ועיניה המפוחדות מופנות אל הסבתא-גנרל לקבלת מענה הגיוני שיניח את דעתה.
ברגע זה הבין הגנרל ששגה, בגלל טעות אחת נהרס הכל. כל ההצגה הייתה לשוא. ולכן, הבין, לא היה טעם להמשיך בהעמדת הפנים.
הכל קרה מהר כל כך.
המפקד קם מהמיטה והרים את האקדח כשקנהו מופנה לעבר פניה של כיפה אדומה. ״כדי שאוכל להרוג אותך״ אמר המפקד כתשובה לשאלתה, בקור רוח מעורבב בדחייה מהילדה היהודיה.
לפתע נשמע קול של ניפוץ חלון. משהו, אדם, פרץ מבעד לזגוגית ונתקע ביד האוחזת באקדח של המפקד.
שמו של אותו אדם היה יאקט, פרטיזן יהודי. יָאקְט עקב אחר המתרחש מהרגע שראה את הגנרל מוריד את מעילו, דרך הריצה לבית הסבתא ועד לרגע שראה את הגנרל הנאצי מכוון את אקדחו לעבר פני הנערה, ברגע זה לא יכל יאקט להישאר דומם ופרץ לבית דרך החלון.
הגנרל שכב על הרצפה המום, האקדח במרחק רב ממנו.
יאקט לא התכוון לפספס את ההזדמנות.
נאצים רצחו את אימו ואביו.
נאצים רצחו את חבריו.
נאצים עדיין רוצחים עוד יהודים שמתחבאים ביערות.
ועכשיו עמד לפניו חייל נאצי. לא סתם, גנרל. חמתו של יאקט בערה בו. זמן רב הוא חיכה לרגע כמו זה, לנקמה.
יאקט הוציא את גרזנו מהחגורה. בעברו, כשעוד יהודים יכלו להסתובב ברחבי גרמניה כשאר בני האדם, הוא היה חוטב עצים.
יאקט עמד מול הגרמני המבועת, גרזנו בידו. הוא התייחס אל הגרמני כבול עץ וידע שלא יפספס.
הוא הניף את הגרזן לאוויר, מתכונן למכה ומתענג על הרגע המושלם. הנקמה.
בום.
הזמן בשביל כיפה אדומה עצר מלכת, הכל קרה מהר מדיי, לאט מדיי, היא לא הייתה בטוחה.
הצליל לא הגיע מכיוון הגרמני אלא מכיוון יאקט עצמו. נוזל חם ואדמדם נוזל מרקתו.
יאקט נפל על הרצפה, הגרזן עדיין בידו. ומאחוריו, בין עצי היער עמד צלף, צלב קרס על דש מעילו. מאחוריו פלוגת פטרול נאצית.
אותה פלוגה שכעת ראתה כיפה אדומה פורצת לבית ועוזרת לגנרל הנאצי שלמולה לעמוד.
אותה פלוגה שהוציאה את גופת סבתה שבורת הצוואר וחסרת החיים מארון המטבח הישן.
אותה פלוגה שלקחה את כיפה אדומה עצמה והתעללה בה כל הדרך למחנה ההשמדה.
אותה פלוגה שהכניסה אותה למקלחות המוות שמהן ידעה שלא תחזור.
אותה פלוגה שראתה בדמיונה כיפה אדומה עומדת מולה וצוחקת כאשר חייה לאט לאט עזבו את גופה, גוף הילדה הרפוי.
אותה פלוגה שעמדה וראתה גופה של ילדה, ילדה עם ברדס אדום, נשרפת בין ערמות של מאות אנשים אחרים.
וכך היא עדיין מתפזרת ברוח, בתור אֵפֶר ועֶפר, עד עצם היום הזה.
היו הייתה פעם, בין עצים ושדות, פרחים וחיות, גטאות ומשרפות - בקתה, ובה חיו אם וביתה.
לבת קראו רחל אך אמה נהגה לקרוא לה ״כיפה אדומה״.
הילדה , כיפה אדומה, חשבה שאמה קראה לה כך על שם הברדס שלבשה כדי להסתיר ביציאותיה את שערה השחור ואת עיניה החומות. היא לא ידעה ששם זה ניתן לה כזכר לכיפה הספוגה בדם אביה, אותה כיפה שנמצאה ליד גופתו בין שברי בית הכנסת המנותץ.
הבת, כיפה אדומה, לא הייתה כשאר הילדות, היא הייתה מיוחדת.
כששאר הבנות יצאו לשחק בין עצי היער היא נשארה בביתה ושיחקה בבובת עץ ישנה שמצאה. כשהן הלכו לישון אצל חברה היא הלכה לישון בגומחה שבין הכיור לארונית. כשהן ישבו לאחר בית הספר ותהו לגבי פתרונה של שאלה כזאת או אחרת שנתנה המורה היא תהנה לגבי גורל אביה שיום אחד פשוט לא חזר הביתה.
וכשהן ישבו על ספסלי העץ הממורקים של כנסיית הוריהם ושרו בקול גרמני וצלול על הולדתו של ישו היא ואמה לחשו בקול שבור את מזמור ״על הניסים״.
כי זה היה גורלה - בזמן שהן היו גרמניות היא הייתה יהודיה.
יום אחד, בזמן שדמיינה כיפה אדומה לבובת העץ שלה מציאות אחרת, כזאת שבה מותר לצאת לשחק בחוץ, קראה לה אמה.
״כיפה אדומה״ אמרה אמה. ״את יודעת כמה סבתך חולה ואינה יכולה לצאת ממחבואה. הצלחתי להשיג מעט תרופות ומזון מועט. אני אינני יכולה לצאת מביתנו לרחוב, אני גדולה ובולטת לעין, אך את יכולה. לכי אל סבתך המסכנה והפיגי את כאבה. ממילא לא נשאר לנו יותר מדי זמן.
״רק אל תשכחי! הישארי על השביל, אל תרדי ממנו! אל תדברי עם אף אחד. אל תתקרבי אל אף אחד. אל תצרי קשר עין עם אף אחד.
״תזכרי - את תמיד בסכנה״ ובמילים אלו שלפה אמה סל נצרים קטן ובו מספר בקבוקי תרופה, שתי פרוסות לחם ותפוח אדמה מבושל אחד ושלחה את כיפה אדומה לדרכה.
כיפה אדומה הלכה לה ביער לעבר סבתה, שקועה ומהרהרת בשם שתיתן לילדה (הדמיונית) של בובת העץ שלה.
באותו הזמן הסתובב באותו היער גנרל נאצי, ווּזֵה-ווֹלף שמו. מעשיו של הגנרל ווזה-וולף ביער היו חיפוש פרטיזנים יהודים, צוענים מתחבאים או סתם יהודים שמנסים לברוח.
רצה המקרה וראה אותו מפקד את כיפה אדומה.
הגנרל ווזה-וולף שירת כבר זמן מה בצבא הנאצי וכבר למד לזהות תווי פנים יהודים, כשראה את כיפה אדומה הוא אפילו לא הסס. עיניה החומות שניצנצו מתחס לברדס שלבשה, קצוות שערה השחור כדיו שהסתירו את עיניה, ואפה הנשרי במקצת לא השאירו מקום לספק - היא הייתה יהודיה.
הדחף הראשוני של הגנרל היה כמובן לירות בילדה.
לאחר שהתגבר על אותו דחף, עצר וחשב לרגע הבין מספר דברים: 1. אם הוא יהרוג אותה בו במקום בגדיו יתלכלכו בדם יהודי מסריח. 2. יהודים תמיד מסתובבים בחבורות, כמו חיות, ולכן- 3. אם הוא יהיה מספיק נחמד הוא יוכל לפתות את הילדה לחשוף מחבוא של עוד יהודים.
מרוצה ממסקנתו הוריד הגנרל את מעילו גדוש העיטורים הצבאיים שקיבל, הניח אותו מאחורי עץ וניגש אל כיפה אדומה.
״ילדה!״ קרא לה הגנרל מאחור. כיפה אדומה שהייתה שקועה בהרהורים כאילו נתעוררה מחלום בעת קריאתו ומהבהלה הפילה את כל תוכנו של הסל ארצה. הגנרל מיהר לנצל את ההזדמנות להוכיח לילדה שהוא כשר וניתן לבטוח בו וירד על ברכיו והתחיל לאסוף בשבילה את המצרכים.
כיפה אדומה לא ראתה בחייה גנרל נאצי, גם מאמה לא שמעה עליהם יותר מדי למעט גידופים בשעות לילה מאוחרות, מתי שהייתה אמורה כבר לישון. לכן, בשל תמימותה, במקום לראות את הזאב המשחר לטרף שלמולה ראתה כיפה אדומה אדם חביב בנעלי צבא, מכנסיים מחויטות וחולצה רגילה ומיוזעת.
כיפה אדומה שלא הייתה חשדנית מטבעה החליטה שעדיין לא ניתן לסמוך על אותו האדם אך שהגיש לה את סלה עם כל המצרכים בתוכו לקחה אותו כיפה אדומה בנימוס והחלה להתרחק.
הגנרל לא הסכים לתת להזדמנות לחמוק ממנו. ״עצרי!״ קרא לעברה, כיפה אדומה עצרה.
״לאן מועדות פנייך? אינך יודעת שבשעות כאלו מסוכן לילדה להסתובב לבדה ביער?״.
כיפה אדומה שעדיין חששה מהאיש החליטה שלא לענות לו תשובות ישירות ולכן ענתה שהיא הולכת ל״בית סבתה״.
״ילדה! אינך חוששת להסתובב כך? ועוד יהודיה את״ אמר הגנרל, מהמר על הכל.
כיפה אדומה נרעדה בפחד, ואימה אמיתית השתלטה עליה.
״לא!״ קרא הגנרל בקול בוטח כשראה את הפחד וחוסר הבטחון משתלט על הילדה, ״אל תפחדי ממני. אם הייתי רוצה לפגוע בך הייתי עושה זאת מזמן, אינך חושבת? מטרתי היא לעזור לך, ילדה״.
כיפה אדומה חשבה לרגע והבינה שהאיש צודק והחליטה שיש לסמוך על האדם המשונה שנקלע בדרכה.
המשיך המפקד בדבריו, ״ובכן, מוכנה כעת להגיד לי היכן נמצא בית סבתך כדי שאוכל לעזור לך בדרכך?״
״ואיך בדיוק תעזור?״ תמהה כיפה אדומה.
״אני מכיר את היער שנים רבות״ אמר הגנרל, ככל הנראה דבר האמת הראשון שיצא מפיו מתחילת השיחה. ״אוכל להמליץ לך על דרך שבה הסיכוי שתפגשי אנשים שירצו ברעתך קטנה בהרבה״.
כיפה אדומה הבינה שכדאי להיוועץ באיש ולכן סיפרה לו, ״אם כך - בית סבתי נמצא בהמשך השביל. האם מכיר אתה דרך בטוחה יותר?״
״ברור!״ התחיל הגנרל בשקר במיומנות של שועל. ״כל שעלייך לעשות זה לפנות עכשיו ליער עד שתגיעי לשביל צדדי. משם פשוט תמשיכי עד שתגיעי לבית סבתך״.
כיפה אדומה החליטה להקשיב לעצתו של האיש המוזר ולכן, לאחר שהודתה לו בנימוס, יצאה לדרכה החדשה.
רק הגנרל ידע שהדרך בעצם תעכב את הנערה. מספיק זמן כדי שהוא יוכל להגיע לבית סבתה ולהתחיל את השלב השני בתוכניתו.
כך יצא גם הגנרל לדרכו החדשה.
כיפה אדומה, לאחר תעיות רבות ביער, בסופו של דבר הגיעה לבית סבתה. תשושה מהדרך הארוכה שעברה אך מרוצה שהגיעה ללא כל התקלות בלתי נעימה.
׳טוק-טוק-טוק׳ דפקה כיפה אדומה על דלת בית סבתה.
״מי שם?״ נשאלה השאלה מבפנים. הקול היה צרוד ועבה ולא מוכר לה. ׳בטח חולה וצרודה היא׳ חשבה לעצמה כיפה אדומה ולא חשבה לרגע שזהו בעצם הגנרל שהספיק להיפטר מהסבתא, ללבוש את בגדיה ולשכב במיטתה כמתחזה.
מטרתו הייתה לגרום לכיפה אדומה לבטוח בו וכך לגלות על מקום מחבואם של עוד יהודים.
״זאת אני! כיפה אדומה! נכדתך!״ צעקה כיפה אדומה כמענה לשאלת הסבתא-גנרל.
״או! כיפה אדומה! היכנסי, היכנסי״ חיקה הגנרל את קול הסבתא.
בבית עמד ריח של עובש ועץ רטוב, מקום מעופש שלא נוקה זמן רב.
סבתא של כיפה אדומה שכבה על המיטה, רק ראשה וידיה מחוץ לשמיכה.
׳היא השתנתה מאוד׳ חשבה לעצמה כיפה אדומה, ׳מאוד השתנתה׳.
״סבתא״ אמרה כיפה אדומה שלא יכלה יותר לגבור על סקרנותה, ״מדוע שיערך כל כך זהוב?״.
״אי נכדתי. גופי נחלש וכך גם שיערי מאבד מצבעו״ ענה המפקד בזריזות של שחקן.
״וסבתא״ חזרה ותהתה כיפה אדומה, ״מדוע עיניך תכולות כל כך?״.
״משום שלאט לאט עיני חדלות מלעבוד, אני מתעוורת ולכן צבען משתנה״ סיפר הגנרל את ההסבר המופרך בביטחון משכנע.
״וסבתא״ שאלה כיפה אדומה בשלישית, ״מדוע עורך לבן כל כך?״.
״משום שכך קורה בזמן מחלות״ ענה הגנרל בקולה של הסבתא.
״אבל...סבתא...״ שאלה כיפה אדומה ברביעית בעוד שמעיניה ניבט פחד אלוהים, ״מדוע...מדוע יש על ריצפתך...אקדח?״ ועיניה המפוחדות מופנות אל הסבתא-גנרל לקבלת מענה הגיוני שיניח את דעתה.
ברגע זה הבין הגנרל ששגה, בגלל טעות אחת נהרס הכל. כל ההצגה הייתה לשוא. ולכן, הבין, לא היה טעם להמשיך בהעמדת הפנים.
הכל קרה מהר כל כך.
המפקד קם מהמיטה והרים את האקדח כשקנהו מופנה לעבר פניה של כיפה אדומה. ״כדי שאוכל להרוג אותך״ אמר המפקד כתשובה לשאלתה, בקור רוח מעורבב בדחייה מהילדה היהודיה.
לפתע נשמע קול של ניפוץ חלון. משהו, אדם, פרץ מבעד לזגוגית ונתקע ביד האוחזת באקדח של המפקד.
שמו של אותו אדם היה יאקט, פרטיזן יהודי. יָאקְט עקב אחר המתרחש מהרגע שראה את הגנרל מוריד את מעילו, דרך הריצה לבית הסבתא ועד לרגע שראה את הגנרל הנאצי מכוון את אקדחו לעבר פני הנערה, ברגע זה לא יכל יאקט להישאר דומם ופרץ לבית דרך החלון.
הגנרל שכב על הרצפה המום, האקדח במרחק רב ממנו.
יאקט לא התכוון לפספס את ההזדמנות.
נאצים רצחו את אימו ואביו.
נאצים רצחו את חבריו.
נאצים עדיין רוצחים עוד יהודים שמתחבאים ביערות.
ועכשיו עמד לפניו חייל נאצי. לא סתם, גנרל. חמתו של יאקט בערה בו. זמן רב הוא חיכה לרגע כמו זה, לנקמה.
יאקט הוציא את גרזנו מהחגורה. בעברו, כשעוד יהודים יכלו להסתובב ברחבי גרמניה כשאר בני האדם, הוא היה חוטב עצים.
יאקט עמד מול הגרמני המבועת, גרזנו בידו. הוא התייחס אל הגרמני כבול עץ וידע שלא יפספס.
הוא הניף את הגרזן לאוויר, מתכונן למכה ומתענג על הרגע המושלם. הנקמה.
בום.
הזמן בשביל כיפה אדומה עצר מלכת, הכל קרה מהר מדיי, לאט מדיי, היא לא הייתה בטוחה.
הצליל לא הגיע מכיוון הגרמני אלא מכיוון יאקט עצמו. נוזל חם ואדמדם נוזל מרקתו.
יאקט נפל על הרצפה, הגרזן עדיין בידו. ומאחוריו, בין עצי היער עמד צלף, צלב קרס על דש מעילו. מאחוריו פלוגת פטרול נאצית.
אותה פלוגה שכעת ראתה כיפה אדומה פורצת לבית ועוזרת לגנרל הנאצי שלמולה לעמוד.
אותה פלוגה שהוציאה את גופת סבתה שבורת הצוואר וחסרת החיים מארון המטבח הישן.
אותה פלוגה שלקחה את כיפה אדומה עצמה והתעללה בה כל הדרך למחנה ההשמדה.
אותה פלוגה שהכניסה אותה למקלחות המוות שמהן ידעה שלא תחזור.
אותה פלוגה שראתה בדמיונה כיפה אדומה עומדת מולה וצוחקת כאשר חייה לאט לאט עזבו את גופה, גוף הילדה הרפוי.
אותה פלוגה שעמדה וראתה גופה של ילדה, ילדה עם ברדס אדום, נשרפת בין ערמות של מאות אנשים אחרים.
וכך היא עדיין מתפזרת ברוח, בתור אֵפֶר ועֶפר, עד עצם היום הזה.