לילה לאחר מכן, זה קרה. גילינו את זה בבוקר. החתולה אופל נעלמה. חמדה הייתה קשורה אליה מאוד, וחיפשנו אותה בכל השכונה, ולבסוף הדפסתי עותקים של התמונה שלה ותלינו בכל הבלוקים בשכונה. כלום.
לקראת סוף היום באתי לפנות את ארגז החול של אורנג', וחשכו עיניי. הייתה שם חתיכת יציאה, חרבון של נהג משאית. אבל בתוך כל החרא זיהיתי את הראש של אופל. הוא לא התעכל במעיים של אורנג'. אורנג' אכלה את אופל.
שידוך היה הבא בתור. חמדה לא ראתה את כל זה. אני נהגתי לנקות את ארגזי החול של החתולים והקפדתי שלא ייוודע לה כלום מכל זה. אבל אורנג' הלכה וגדלה, והגיעה לממדי ענק. היא כבר לא הייתה כמט נמרה. היא הייתה נמרה לכל דבר ועניין.
*
חמדה השתגעה. איבוד שני החתולים האהובים עליה הטריף עליה את הדעת. היא דרשה שאורנג' תעזוב את הבית. הסברתי לה שאין לאן להעביר אותה, ושחתולה כזו, מפונקת וגדולה, לא תסתדר ברחוב הקשוח. זה לא עניין אותה.
כל זה קרה בסמוך לתקופת המבחנים, שהייתה קשה מאוד עבור שנינו. היו מבחנים ממש קשים, ואנחנו ניסינו ללמוד בכל הכוח ולתחזק את הקשר שכבר היה ברור שהוא הולך ומתמסמס. אני שתיתי בירה אחרי בירה ועישנתי ג'וינטים כדי להצליח ולהישאר מרוכז, בעוד חמדה נוזפת בי וצורחת עלי על כל דבר קטן. היא גילתה שלא קיבלה מחזור, והוציאה את כל הזעם שלה עלי. בזווית העין ראיתי את אורנג' בוחנת אותנו. יותר נכון, אותי. היא הביטה בי בעוד חמדה שואגת עלי, ובעיניה היה מבט שלא ראיתי מעולם, באף חתול או חיה כלשהי – מבט של חמלה.
חמדה התחילה להשליך עלי צלחות. זה קרה כרעם ביום בהיר. "את השתגעת!" צרחתי לעברה, מנסה להסתתר מצלחות החרסינה שמרחפות לעברי במהירות. "את צריכה קלונקס!" אבל זה לא עזר. היה לה מבט של טירוף בעיניים, כמו של חיה. לאורנג' היה מבט אנושי יותר. ואם כבר מדברים על אורנג'... צלחת אחת התעופפה היישר לעבר ראשי. ראיתי את הסוף. ואז אורנג' זינקה. היא ספגה את הצלחת בצד הגוף שלה ונחתה, מדממת, על הארץ. "שתלך לעזאזל אתה והחתולה שלך!" צרחה לעברי חמדה, ועזבה את הבית.
טיפלתי באורנג'. בתור סטודנט לרפואה ידעתי לתפור ולחטא פצעים, וזה מה שעשיתי, בעוד היא לא מתנועעת כלל, באופן מפתיע לחלוטין. רק מביטה בי, במבט אנושי באופן מדהים. פתאום הרגשתי את זה. ניגשתי אליה, ונישקתי בין שתי עיניה. היא עצמה את העיניים, מתענגת על הנשיקה.
*
למחרת בלילה חמדה חזרה. היא התנצלה על כל הבלאגן, אמרה שראתה פסיכיאטר, ושכבנו. זה היה סקס רגוע, איטי, עצוב קצת, ועדיין – סקס ראשון מאז כמה חודשים של מתיחות. אבל בלבי ידעתי שזה הסוף. אי אפשר לשקם את מה שכבר נהרס.
בלילה ישנו יחד, בתחילה מחובקים אך בהמשך כל אחד בפינה שלו במיטה. שמעתי רעשים מתוך שינה אבל הייתי עמוק בתוך החלום ולא הבנתי מה שקורה. כשהתעוררתי, חשבתי שאני עדיין חולם. המזרון היה ספוג כולו דם. הבטתי הצדה, וראיתי את חמדה. את פניה. את ראשה, וזהו. הגוף נעלם. קנה הנשימה ושאריות מעמוד השדרה הצווארי השתלשלו מתוך הגרון הכרות. ובאחורי המיטה, הייתה אורנג', מביטה בי במבט מלא חמלה.
"באמת?" שאלתי אותה. "בשבילי? עשית את כל זה בשבילי?"
היא ענתה לי בגרגור.
מאז אנחנו יחד. לא נפרדים. אורנג' ואני, אני ואורנג', לנצח נצחים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
